ביום שלישי שעבר, כשפעילי חמאס ניסו לחדור לקיבוץ זיקים ולבצע פיגוע מיקוח, היו שם גם כתב ערוץ 1 ויקו אטואן וכתב חדשות ערוץ 2 תמיר סטיינמן. בזמן שגשם של רקטות קסאם – כ-40 במספר – שוגר לעבר הקיבוץ ולעבר יישובי המועצה האזורית חוף אשקלון, אטואן וסטיינמן התמקמו ליד שער הקיבוץ החסום, ללא מחסה, עומדים בשטח הפתוח, כשהרקטות נוחתות סנטימטרים ספורים מהם. וזו לא הייתה הפעם הראשונה שזה קרה.
"החיים שלך ככתב באזור הזה נמצאים בסכנה מתמדת", אומר אטואן, "בעוטף עזה יש לך 15 שניות למצוא מרחב מוגן, אבל בפועל הטילים מגיעים כמה שניות לפני האזעקה. אין לך התראה. במקרה של זיקים, זה היה ממש מפחיד. היינו חשופים לגמרי. אתה רואה שמיים מלאים ברקטות ואתה לא יודע איזה מהן ייורטו על ידי כיפת ברזל ומה הולך ליפול לך על הראש".
התקף חרדה באמצע השידור
אטואן וסטיינמן הפכו בשנים האחרונות לכוכבים בעל כורחם. אפשר לפגוש אותם לאורך כל היום במהדורות החדשות, מדווחים בשידור חי מהשטח על נפילות הרקטות בעוטף עזה וביישובי הדרום. לא פעם שידרו מתוך בית הרוס או מבניין שחטף פגיעת גראד ישירה. פניהם שזופות מעמידה ממושכת בשמש הקופחת של הנגב, ושנת הלילה הארוכה ביותר שלהם בשבועות האחרונים נמשכה ארבע שעות גג.
הרגעים שבהם הצליחו להימלט מפגיעה ישירה של טיל הפכו עבורם כמעט לשגרה. רק ביום שני האחרון, למשל, התמקם סטיינמן במושב נתיב העשרה, הגובל ברצועת עזה. לפתע, בזמן השידור, הופגזה העמדה שלו בארבע פצצות מרגמה. סטיינמן וצוות הצילום הצליחו לברוח וחייהם ניצלו – שוב – באורח נס. "במבצע עמוד ענן היה לי התקף חרדה בשידור ולא יכולתי לדבר", הוא משחזר, "במערכת היו מודאגים, אבל זה עבר. לא פעם אנחנו מסתכנים כדי להביא מידע מקיף והופכים למטרות נעות בעצמנו".
אטואן וסטיינמן הם חיילים ותיקים בדרום. זה סיבוב המלחמה השלישי שהם מסקרים בשש השנים האחרונות: עפרת יצוקה (2008), עמוד ענן (2011) ועכשיו צוק איתן (2014). שניהם שועלי קרבות ותיקים, שמכירים כל סנטימטר באדמת הנגב והדרום, עובדים בלילות, בשבתות ובחגים. מעל הכל, הם רואים בעבודתם שליחות ציבורית, שמטרתה להביא את הקולות מיישובי עוטף עזה בזמן אמת. ותושבי הדרום, מסתבר, גם יודעים להכיר להם תודה.
"אנשים פונים אלי ברחוב, שולחים הודעות תמיכה בוואטסאפ או במייל ומעודדים אותי, וזה מרגש מאוד", אומר אטואן, "הגיבורים האמיתיים שלי הם תושבי עוטף עזה, שחיים בסרט מלחמה כל יום, כמעט 15 שנה. בכל מקום אחר, בסיטואציה דומה, אזרחים היו נוטשים את היישובים ובורחים או מפגינים נגד הממשלה. כאן לא תראה אף אחד שיוצא להפגין ותושבים חדשים רק מתווספים כל שבוע. מדהים איזו אצילות נפש יש לאנשים האלה".
אטואן, 45, נשוי ואב לשלושה – שתי בנות (9 ו-6) ובן, 3. "אשתי רעות היא הגיבורה האמיתית", הוא אומר, "היא זו שמטפלת לבד בילדים במשך כל ימי המבצע הזה, שבו כמעט ולא הייתי בבית. כל העול נופל על הכתפיים שלה". הוא מתגורר ביישוב מיתר שבנגב, ובמשך 15 שנה משמש ככתב ערוץ 1 בדרום. סטיינמן, 33, רווק, במקור מרעננה, אבל מתגורר בחודשים האחרונים באשקלון, משמש כתב ערוץ 2 בדרום במשך שבע שנים. בפועל, הם מופקדים על סיקורו של שטח עצום, שתחילתו באשדוד וסופו באילת. "תראה, הכתבים מהמרכז הם מקצועיים, אבל הם לא מחוברים כמונו לשטח", אומר אטואן, "הם לא חיים אותו יום יום. אין להם בשטח מקורות מידע כמו שלנו, אז אנחנו עוזרים להם להיכנס מהר מאוד לעניינים ומכירים להם את האנשים שכדאי להם להיות איתם בקשר. היו מקרים של כתבים מכלי תקשורת אחרים שחטפו בלק אאוט בגלל הנפילות של הטילים. הייתה גם כתבת שבכתה והתקשתה לשדר אבל אחרי שמתגברים על ההלם אז הכל זורם ואחרי שמכירים את הגזרה אז קל יותר לשדר ולהביא סיפורים מהשטח".
"פתאום הגיעה אישה עם עוגיות"
באופן סימבולי, דרכיהם הצטלבו כבר בהתחלה: את טבילת האש הראשונה שלו בתקשורת עשה סיינטמן אצל הבוס אטואן. "אני חייב לוויקו הרבה", אומר סטיינמן, "במשך שלוש שנים למדתי ממנו הרבה והוא ידע לפרגן ולתמוך. כשהגעתי אליו לראיון עבודה אמרתי לו שאני רוצה להיות אודי סגל (הכתב והפרשן המדיני של ערוץ 2 – ש.א.). התחלתי הכל מלמטה, וזה היה בית ספר מעולה שהכין אותי לעבודה בערוץ 2".
היום הם חברים טובים, אבל בהחלט מתחרים זה בזה כדי להשיג סקופים ואייטמים ייחודיים. "ברור שיש תחרות אבל יש גם הערכה הדדית גדולה וחברות אמיתית", אומר סטיינמן, "ויקו הוא עיתונאי אמיתי, זן נדיר. זה דבר נורמלי לגמרי שכל אחד מאיתנו יעשה הכל כדי להביא למערכת את האייטמים הכי טובים".
אטואן מסכים ומוסיף: "אנחנו בני אדם קודם כל. עם כל הכבוד לסקופים, מה שחשוב לי שזה להביא אייטמים אנושיים וחברתיים, דברים שכתבים בדרך לא מגיעים אליהם, להאיר פינות אפלות וחשוכות בחברה שלנו. אני רואה בזה שליחות ממדרגה ראשונה".
עם השנים, פיתחו יחסים קרובים וחמים מאוד עם תושבים רבים מקו העימות. "אני זוכר שסיימתי לשדר מבניין שחטף פגיעת גראד באשדוד ויצאתי עם הצוות החוצה", משחזר סטיינמן בהתרגשות, "פתאום ניגשת אליי אישה, מגישה לי שקיות עם עוגיות ומטעמים ואומרת: 'חיכיתי הרבה זמן כדי למצוא אותך ולתת לך את העוגיות שאפיתי לך'. זה ריגש אותי עד דמעות. אזרחים מחבקים, תומכים, נותנים מילות עידוד. כיף שיודעים להעריך את העבודה שלי. מצד שני, היו גם רגעים קשים מולם: למשל, כשגדעון לוי התראיין בעמדה שלנו באשקלון אחד האזרחים ניסה לתקוף אותו ואני עצרתי אותו, כי אנחנו מדינה דמוקרטית וחייבים לבטא מגוון של דעות בשידור. האזרח התעצבן, אבל אחרי כמה שעות הוא השיג את הטלפון שלי והתנצל".
אטואן, בתורו, נזכר כיצד הגיעו, באופן קבוע, נשים תושבות שדרות לעמדת השידור שלו בעיר, ובידיהן סירי קוסקוס ועוגיות מרוקאיות. "אנשים רואים בנו את הפה שלהם, הנציגים שלהם בשטח", הוא אומר, "התמיכה שאנחנו מקבלים היא מדהימה. זה מחזק אותך מאוד ונותן לך הרבה מוטיבציה וכוחות להמשיך לעבוד קשה. היו גם תושבים שהציעו לי לישון אצלם בבית, להתקלח ,לאכול איתם בארוחות, הכל כדי שלא אסכן את חיי בחזרה הביתה".
"כבר 12 יום לא ראיתי את הילדים"
שניהם מתים על העבודה ומכורים לה, אבל גם משלמים עליה מחיר אישי כבד. אטואן, למשל, לא ראה את המשפחה כבר שבועיים. "כמעט 12 יום שאין לי חיי משפחה", הוא אומר, "בקושי רואה את הילדים בבוקר, וגם זה לכמה דקות. אין אפילו זמן לנוח כי הטלפון מצלצל בלי סוף. הפעם זה ממש טירוף, יותר משני המבצעים הקודמים. חוץ מזה, לוקח זמן עד שהאדרנלין שוקע בגוף ואני נרדם, וכשזה כבר קורה – אז פתאום יש נפילת גראד באילת בשתיים בבוקר ושוב אני על הרגליים".
סטיינמן, לעומתו, נחת למבצע היישר מחופשה בת שבוע בצרפת, שמהלכה לקה בהתקף אפנדיציט ונותח בפריז. "לא היה לי בכלל זמן לנוח מהניתוח, ישר הלכתי לשדר", הוא משחזר, "היו ימים שלא היה לי זמן אפילו להחליף נעליים. חוץ מזה, פספסתי הרבה משחקים של המונדיאל, שחיכינו לו ארבע שנים, אבל זה חלק מהמחיר שאנחנו משלמים, באהבה. מבחינתי, לסקר את המבצע הזה זה כמו שירות מילואים. אתה חייל שמתייצב למשימה".
באופן אירוני, אין להם בכלל זמן לראות את מהדורות החדשות, שבהן משובצות הכתבות שלהם. בזמן שהמהדורה משודרת, שניהם עסוקים כבר באיסוף חומרים למהדורות הבאות ולכתבות היומיות. על העייפות הם לא מדברים. "אנשים רואים אותנו בטלוויזיה וחושבים שאנחנו סופרמנים", אומר סטיינמן, "אבל פשוט למדנו איך לשמור על ערנות וריכוז, להתגבר על העייפות ולהיות מפוקסים לקראת השידורים הישירים".
מה קורה כשיש אזעקה באזור המגורים שלכם?
אטואן: אני ישר חושב על האישה והילדים, ברור. אבל אני גם חייב להפריד בין העבודה למשפחה. אם לא היו לי שקט ותמיכה מהבית לא הייתי מסוגל לתפקד. בשטח אני מרגיש לבד. המערכת תומכת, אבל האחריות להביא את סיפור היום היא עליך".
זה לא שוחק?
סטיינמן: "בטח. יש שחיקה ברמת היומית. אבל לומדים להתגבר עליה. היום אני יותר מנוסה יחסית לשני המבצעים הקודמים ששידרתי מהם. מה שלא יהיה, תמיד בנסיעה ממקום אחד לשני אני אסתכל לשמיים. לא לוקח סיכונים".
אטואן מעיד על עצמו כמי שהיה "צייד גראדים משוגע" כרווק, אבל היום, כאב לילדים, הוא משתדל ללכת על בטוח. "כשהייתי צעיר ורווק לא פחדתי מכלום", הוא אומר, "יצאתי לשטח בלי למצמץ ולא חשבתי על החיים שלי בכלל. היום יש לי משפחה, ילדים, אחריות, אז אני לא גיבור גדול. כשאני שומע אזעקה אני ישר מחפש מרחב מוגן או מקום מחסה. מצד שני, סומכים עלינו שנביא את החומרים החדשותיים הכי טובים".
אז מה עושים?
"עובדים מסביב לשעון ולוקחים סיכונים מחושבים".
סגנונות הדיווח וההגשה שלהם שונים: סטיינמן יותר מחוייט במראהו, וידוע כמי שמנסה להקפיד על לבישת חולצות מכופתרות בשידור אפילו בתקיפות הסוערות ביותר. כשהוא מדווח, יעדיף לא פעם להתמקד בסיפורים אנושיים קטנים. "למשל, היה לנו סיפור על מישהו שמצא כלב קטן, שברח מהבעלים שלו במהלך אחת האזעקות. הביאו את הכלב לעמדת השידור שלנו בשדרות ואנחנו החלטנו להפוך את הכלב לגיבור ולנסות לאתר את הבעלים. התברר שזה מעצב שיער מהעיר. חברים שלו ראו את השידור וסיפרו לו, והוא הגיע אלינו בריצה והודה לנו".
אטואן נזכר בסיפור קצת פחות אופטימי, שהוא מתקשה למחוק ממוחו עד היום. "הגעתי לשכונת נחל בקע בבאר שבע, זו שכונה שבנויה בבנייה 'קלה', ובגלל זה אחד הבתים שספג גראד פשוט התפרק. אף אחד לא דאג למיגוניות עבור תושבי השכונה, פשוט הפקירו אותם. בסופו של דבר, פיקוד העורף כן הביא מיגוניות, אבל הם לא הביאו מספיק, ואנשים פשוט נלחמו כדי לקבל מיגונית. היו שם מכות, ושוטרי יס"מ נאלצו להפריד בין אנשים. זה היה מראה ממש עצוב. נקרע לך הלב לראות דבר כזה".
למרות הסכנה הבלתי פוסקת, שניהם חושבים גם על היום שאחרי, על העתיד. אטואן חולם לנטוש את המקצוע, לעבור להתגורר בפתחת ניצנה ולגדל עגבניות שרי בחממות. "אשתי ואני מדברים על זה אבל אין החלטה סופית", הוא אומר. סטיינמן דווקא לא מוותר על העבודה בתקשורת כל כך מהר, ושואף להפוך לכתב מגזין במהדורת שישי של ערוץ 2. "אני אוהב לעשות כתבות עומק, שמביאות את הפן אנושי, אבל זה לא רק תלוי בי. בכל מקרה כרגע אני דוחה את הגשמת החלומות לזמנים רגועים יותר, בינתיים יש לנו מלחמה על הראש".