כשסיון ברון נחתה בניו יורק לראשונה בגיל 25, היא הייתה עוד צעירה ישראלית ממוצעת שקיוותה לגנוב ביס קטן מהתפוח הגדול. התוכנית שלה כללה את כל התחנות המתבקשות: מגורים בכוך זעיר עם שותף, עבודה במלצרות ולימודים לתואר ראשון באדריכלות. אבל החיים כתבו לה סיפור קצת אחר, וסיון מצאה את עצמה חיה את הגרסה המודרנית לאגדת הנסיך על הסוס הלבן, רק עם טוויסט ממזרי ומפתיע.
האגדה שלה התחילה לפני למעלה מעשור, בזמן שעבדה בתור מלצרית במסעדה צרפתית בניו יורק. על תקן הנסיך היה שוטף הכלים במסעדה, עַבְדֵל ווידראגו שמו. קצת אחרי שהאהבה ביניהם החלה ללבלב, גילתה סיון שהאיש שלה הוא נסיך אמיתי – בנו של סולימאן, אחד המלכים השולטים במדינת בורקינה פאסו, הכוללת מספר מחוזות. אביו של עבדל שולט במחוז אואאיגויה, הכולל יותר ממיליון ו-300 אלף תושבים. בנו, עבדל, הוא סלב-על בממלכה, אחד שגדל באחוזה עם מנקות ומבשלות והגיש תוכנית רדיו פופולרית.
"כל אחד מאתנו סיפר על עצמו, והוא פתאום סיפר לי שאבא שלו מלך", מספרת סיון בשיחת טלפון ממנהטן, "הופתעתי נורא, ומיד שאלתי אותו המון שאלות על מה זה אומר בכלל". הרבה נשים היו ששות אולי לנהל רומן עם נסיך, אבל כשהנסיך שלך הוא אפריקאי, מוסלמי ושחור, והעולם בו את חיה מפוצץ בגזענות ובדעות קדומות – סיפור האגדה שלכם עשוי להיתקל בלא מעט מהמורות.
את ההפי אנד נגלה לכם כבר עכשיו: האהבה של סיון ועבדל עמדה בכל הקשיים, והיום, 15 שנים אחרי שהגיעה לניו יורק, סיון היא אמא גאה לשני ילדים מקסימים ולשלושה עסקים משגשגים ורב תרבותיים הממוקמים בשכונת הארלם בעיר, אותם היא מנהלת ביחד עם הנסיך שלה. הדרך לשם, כצפוי, הייתה ארוכה ומורכבת.
"מה לי ולאפריקאי מוסלמי?"
איך מגיע נסיך אפריקאי מוסלמי להיות שוטף כלים במסעדה בניו יורק? "עבדל רצה לראות עולם מגיל צעיר. הוא עסק במוזיקה, ניהל להקות בכל אפריקה וסייר איתן באירופה. כשהוא הגיע לניו יורק הוא ידע שיצטרך להתחיל מאפס", מסבירה סיון. "הוא היה מוכן לשלם את המחיר, למרות שזה רחוק מאוד מהמציאות שהוא הכיר בבית".
בפעם הראשונה שעבדל הגיע למסעדה הצרפתית שבה יעבוד בהמשך, הוא ביקר בה כסועד ביחד עם חבר. השניים התיישבו ליד אחד השולחנות, והמלצרית שניגשה אליהם הייתה לא אחרת מאשר סיון. "אחר כך הוא סיפר לי שמיד מצאתי חן בעיניו", היא נזכרת, "ויום אחרי הפגישה הוא ניגש למסעדה וביקש לעבוד שם כשוטף כלים".
מכאן התחיל מסע עדין של חיזורים: עבדל ליווה את סיון הביתה אחרי העבודה, ביקש מחברתה המלצרית להצטרף לשניהם לקפה משותף, וניסה לנצל כל רגע פנוי כדי לבלות איתה. המכשול העיקרי היה העובדה שעבדל כמעט לא דיבר אנגלית וסיון לא ממש שלטה בצרפתית. "בהתחלה היה קשה, כי השפה לא הייתה שפה, אבל הוא בחור עקשן והוא ניסה וניסה עד שהתחברנו. לאט-לאט יותר ויותר דיברנו, והתקשורת הפכה שוטפת וקלה. היום אנחנו מדברים בינינו באנגלית".
למרות המאמצים, חלפו חודשים ארוכים עד שהשניים הפכו לזוג. "היו לי הרבה ספקות בהתחלה", מסבירה סיון. "אמנם גדלתי בבית מאוד פתוח ומקבל, אבל מה לי ולאפריקאי מוסלמי? אבל הכרנו עוד ועוד והתאהבתי בו יותר ויותר. מה גם שכשאת גרה בחו"ל, בלי משפחה, היחסים הרבה יותר אינטנסיביים ואתם הופכים להיות משפחה מהר מאוד".
אחרי שסיון התאהבה מעל לראש, הגיע האתגר הבא של מערכת היחסים: לספר לאמא הפולניה. "אמא שלי היא האדם הכי ליברלי ונטול דעות קדומות", אומרת סיון, "היא הקימה את ההוספיס בתל השומר ופעלה רבות גם לקידום זכויות של להט"בים. ידעתי שכל מה שאעשה הוא בסדר, ובכל זאת, חששתי, כי ידעתי שאחד הדברים שהיא לא הייתה רוצה הוא שאתחתן עם בחור לא יהודי. בסוף סיפרתי לה בטלפון מניו יורק. אמרתי לה 'אמא אני יוצאת עם מישהו'. היא שאלה עם מי ועניתי שעם בחור מקסים, אפריקאי ומוסלמי".
אמה של סיון שתקה, ואז ביקשה רגע לחשוב. "ניתקנו את השיחה, היא לקחה אוויר, וצלצלה אליי בחזרה כדי להבין מה, מי, מו ולאן זה הולך מבחינתי. הידיעה הראשונית ערערה אותה לשנייה. הסטיגמה שיש לנו על מוסלמים בארץ היא קשה. לא חיינו איתם אף פעם וזה פשוט הפחד מהלא נודע. באותה תקופה גם לא עלו לארץ הרבה אתיופים ולהבדיל, גם לא מהגרי עבודה ופליטים, אז אנשים שחורים היו נוף חדש יחסית ברחובות. את גדלה עם קונספט מסוים לגבי אפריקה שהוא לאו דווקא חיובי, ומזה צומח חשש. אבל ברגע שאימא שלי הכירה את עבדל וראתה כמה אני מאושרת, היא הבינה שהכל בסדר גמור".
גם אביה, אחיה ואחותה של סיון הגיבו בשוק בהתחלה, אבל "ברגע שהם פגשו אותו, הם התאהבו בו תוך שניות". זה קרה כמה חודשים מאוחר יותר, כשהזוג כבר עבר לדירה משותפת. "עבדל כבר ידע למה לצפות מישראלים, הוא הכיר אותי ויש לו המון חברים ישראלים. אבל המשפחה שלי לא ידעה למה לצפות. כשפוגשים את ההורים זו תמיד סיטואציה מלחיצה, אבל החיבור היה מיידי וכל הספקות התפוגגו".
גם בצד של עבדל לא היה פשוט. לאמא שלו לקח קצת זמן לקבל את בת הזוג החדשה, הלבנה והיהודייה. "למרות שלא הייתי האישה הלבנה הראשונה שהוא יצא איתה", מגלה ברון. "בחיים לא שמעתי על בורקינה פאסו לפני שנפגשנו ולא ידעתי כלום, גם לא ממש הבנתי מה זה אומר שאבא של עבדל הוא מלך". כשסיון טסה לאפריקה כדי להכיר את המשפחה של עבדל ואת המקום שממנו הגיע, היא הבינה שהוא הגיע מבית שיש בו תנאים מפליגים. "התפקיד של מלך זהה לזה של ראש עיר: הוא גישר, ייעץ, היה איש חשוב ופעיל בקהילה, נתנו לו הרבה כבוד", היא מסבירה. "לא מדובר במקבילה של נסיך אירופאי כמו מונקו, אלא יותר במשהו שמקביל לבן של ראש הממשלה".
עם אמא של עבדל היא הסתדרה ברגע שהשתיים נפגשו, למרות שהיא לא מדברת אנגלית, ועד היום יש ביניהן יחסים אוהבים. "מתרגמים עבורנו את השיחות, אבל לא צריך לדבר הרבה כדי לדעת שאנחנו אוהבות אחת את השנייה. יש לי חברות שצוחקות ואומרות שיש לי מזל שהחמות שלי לא מבינה אותי, לא רואה אותי הרבה ולא מתערבת לי, אבל יש בינינו כימיה גדולה. זה משהו שנוצר דרך המבט בעיניים".
"התחלתי לחשוב שיחטפו אותי"
הדעות הקדומות המשיכו לאתגר את סיון בכל פינה, וחלקן הגיעו גם ממנה עצמה. "לפני הטיול הראשון לבורקינה פאסו קראתי ש-95 אחוז מהאוכלוסייה שם הם מוסלמים ונבהלתי נורא", היא נזכרת. "מיד חשבתי 'אני ישראלית – מה יקרה לי?' כשהגענו לעמדת הביקורת בגבול וכתבתי את מספר הדרכון שלי, הגיע חייל וקרא רק לי. נלחצתי נורא והלכתי אחריו, עד שהגעתי לחדר. כולם בפנים היו חיילים והחשש שלי גבר. התחלתי לחשוב שיחטפו אותי. הכניסו אותי אל האחראי על מעבר הגבול, אבל במקום לחקור אותי הוא אמר שהוא היה חייב לפגוש אותי כי אני הישראלית הראשונה שעוברת בנקודה הזו, והוא רצה ללחוץ לי את היד. הייתי על סף דמעות מרוב התרגשות: הראש שלי מלא במחשבות ופחדים על זה שיהרגו אותי, והאיש הזה בכלל קורא לי ואומר שזה הכבוד שלו להכיר אותי וכמה שהם בעד ישראל פה. ההתנסות הזו הבהירה לי כמה טעיתי, והפכה את כל הטיול להנאה צרופה. אחר כך הגענו אל המשפחה של עבדל והם קיבלו אותי בצורה הכי מקסימה בעולם".
למרות הרצון הטוב והנכונות, אי אפשר להתעלם מההבדלים הגלויים בין התרבויות: "כל אחד מאיתנו טוען שהמשפחה של השני קצת קולנית", צוחקת ברון, "בבורקינה פאסו יש נימוסים שונים לחלוטין מאלו שיש אצלנו. הג'סטות שמחווים עם הידיים שונות, למשל, וגם לחיצות היד שם שונות: לחיצת יד לאדם צעיר ממך שונה מהדרך בה את לוחצת את היד לאישה שצעירה ממך, ואם את רואה מכר ברחוב את לא מסתפקת בנפנוף יד או בתנועת ראש, אלא יש סדרה של שאלות שמנומס לשאול".
סיון מצאה גם מטבח מאוד שונה מכל מה שהכירה: "יש להם אוכל מדהים, המון בשר וירקות, אבל יש מאכל אפריקאי אחד שאני לא מסוגלת לסבול. קוראים לזה 'פה' וזה רוטב של במיה שלא הכרתי לפני שביקרתי באפריקה. טעמתי את זה בביקור הראשון שלי וזה פשוט לא בשבילי".
הם צלחו את פערי התרבויות, אבל ב-2005 החל לקנן בסיון הרצון לחזור הביתה, לישראל. "אני מאוהבת בארץ מאז ומתמיד, והחלטתי אז שאני רוצה לחזור", היא מספרת, "עבדל הרגיש שיש לו עוד הרבה חלומות להגשים בארצות הברית, ואני ידעתי שאם אני לא אחזור אז לארץ אני כבר לא אחזור אף פעם. למרות שאהבתי אותו מאוד החלטתי שאני חייבת את זה לעצמי, כי אחרת אצטער על זה כל החיים".
להחלטה של סיון הייתה משמעות ברורה מבחינת הזוג. "הסיבה לפרידה שלנו לא הייתה ריבים, אלא רק בגלל ההחלטה שלי לחיות בישראל", היא מספרת. "עבדל עזר לי לארוז ולשלוח את כל החיים שלי במכולה חזרה לארץ. כשהגעתי לכאן גרתי אצל ההורים שלי וחיפשתי את עצמי. היו לי מחשבות לפתוח עסק אבל תוך שלושה חודשים בלעדיו הבנתי שזה הבחור שלי, ושאני מוכנה לוותר על הכל בשבילו: על המשפחה שלי, על הארץ. צלצלתי אליו ואמרתי שאני לא יכולה בלעדיו, שאני אוהבת אותו וחוזרת אליו. ביקשתי ממנו להבטיח לי שמתישהו ננסה לגור בארץ".
כשהזוג התאחד מחדש, לשניהם היה ברור שהפעם הכיוון הוא הקמת משפחה. עבדל אמנם נסיך, אבל הצעת הנישואים לא הייתה מאוד מלכותית: "זה היה משהו כמו 'אז מה אתה חושב על אוקטובר? יופי, סבבה'", מספרת סיון. ההחלטה הייתה להינשא בארץ, ואת כל פרטי החתונה סגרו עבורם ההורים של סיון. כל מה שבני הזוג היו צריכים לעשות זה לנחות בארץ. באותו זמן סיון גילתה שהיא בהריון, ובסופו של דבר החתונה התקיימה ביום הראשון של החודש השמיני, כשסיון מקושטת בבטן גדולה. את הטקס ביצע אברי גלעד, והוא הכיל מאפיינים של שתי התרבויות: משבירת כוס תחת החופה ועד ריקוד אפריקאי מסורתי שביצע החתן בפני הכלה.
בספטמבר 2006 נולדה בתם הבכורה, עלמה, וזכתה גם לשם עברי וגם לשם אפריקאי. "השם האפריקאי של עלמה הוא פאטידבה – שהפירוש שלו הוא 'מדהימה'. אחריה הגיע לעולם פֵלַה, שנקרא על שם המוזיקאי ופעיל זכויות האדם פלה קותי. השם העברי שלו הוא עמית'", מספרת סיון. שני הילדים דוברי עברית, אנגלית, צרפתית וגם מורה – השפה המדוברת בבורקינה פאסו. בנוסף לשני השמות הפרטיים, הם גם מחזיקים בשני שמות משפחה: שם המשפחה העברי של סיון – ברון, ובשם המשפחה האפריקני של עבדל – ווידראגו, שמשמעותו סוס. "היה חשוב לנו שיהיו להם גם שם עברי וגם שם אפריקאי, שהם יכירו את השורשים שלהם", מסבירה סיון, "כששני ההורים באים מרקע כל כך שונה, קשה להגיע לעמק השווה. אז שהם יחליטו בהמשך מה הם מעדיפים".
"אתה לא רואה שאלו הילדים שלי?"
עלמה-פאטידבה ועמית-פלה יכולים ליהנות גם מהטוב שבשתי הדתות: על פי היהדות הם יהודים בזכות אמם, ועל פי האיסלאם הם מוסלמים כשרים בזכות אביהם. "דת אף פעם לא הייתה אישיו אצלנו", מבהירה סיון, "שנינו לא אנשים מאוד דתיים. בהתחלה נלחצתי ממנהגים כמו צום הרמאדן, אבל הבנתי שאנחנו לא יודעים כלום על הדת הזו. למעשה, יש הרבה במשותף בין שתי הדתות – מברית המילה ועד החשיבות של המשפחה. הילדים שלי יכולים לבחור מה שהם רוצים".
עד שיבחרו, גדלים הילדים של סיון ועבדל בבית רב תרבותי, בו חוגגים את חנוכה כמו גם את עיד אל-פיטר, הולכים לבית חב"ד ומכירים את יום כיפור וגם את הרמאדן. המשפחה מתקבלת בטבעיות בכל מקום שאליו היא מגיעה, אם כי בישראל, מספרת סיון, היא עדיין זוכה להרמת גבות מדי פעם. "נהגי מוניות שואלים אותי אם הבאתי את הילדה שלי מאתיופיה, ובאחת הפעמים שביקרתי את ההורים שלי נכנס שכן שאני לא מכירה למעלית, הסתכל על הבת שלי, ואמר: 'נו, מה הסיפור? ספרי! ספרי!' וחשבתי: מה יש לספר? זו הבת שלי, היא דומה לי. אתה לא רואה שאלו הילדים שלי?".
במקביל לילדים, ילדו בני הזוג פרוייקט משותף נוסף: שלושה מקומות בילוי משגשגים במנהטן, המאופיינים גם הם ברב תרבותיות. "החלום של עבדל היה לפתוח מקום שבו מוזיקאים יוכלו להופיע, ואחרי שעלמה נולדה, פתחנו את shrine, בר שיש בו הופעות. את התפריט של "שריין" עיטרו מנות כמו "טוסט מצדה" ו"טוסט תל אביב", והיום תוכלו למצוא בו "טוסט ירושלים", קוסקוס ואפילו את הקוקטייל "מוסלם-ג'ו" (יהודי-מוסלמי), המאחד בכוס אחת את השורשים היהודיים והמוסלמים של הבעלים. הפרויקט הזוגי הבא של בני הזוג היה מסעדה צרפתית ("למסעדה קוראים יטנגה, על שם מחוז יטנגה בבורקינה פאסו"), כמו זו שבה התחיל סיפור אהבתם.
לפני חצי שנה השיקו השניים מקום חדש הנושא את השם Silvana, שם החיבה של סיון –חנות אמנות ומתנות, המשולבת עם בית קפה המגיש אוכל ישראלי: "בקומה הראשונה אפשר למצוא תכשיטים של אמנים ישראלים, ובקומה התחתונה יש הופעות וגם בר שמגיש אוכל ישראלי כמו פלאפל, שווארמה, חומוס, טחינה, חצילים וכרובית", משווקת סיון.
סיון, אדריכלית בהשכלתה, לא ויתרה על עיסוקה הקודם והיא זו שאחראית על התכנון והעיצוב של כל המסעדות ומקומות הבילוי שבבעלות הזוג. כדי לשמור על הטעם הישראלי היא מייבאת את התבלינים והחמוצים המוגשים במקום היישר מארץ הקודש, ואף נעזרת במאפיה ישראלית הפועלת בניו יורק כדי לספק מאפים בדיוק כמו פה.
למרות שסיון ועבדל נמנעים מעיסוק בפוליטיקה, היא הרבה פעמים דופקת על דלתם. "הגיעה אליי נציגה מאיזה ארגון שקורא לעצמו 'הקואליציה של תושבי הארלם המודאגים' וטענה שהסלט הישראלי וארוחת הבוקר הישראלית הם בעצם מנות פלסטיניות שגנבנו", מספרת סיון. "הסברתי לה שבכל מדינה יש לארוחת הבוקר ולסלט הקצוץ תיבול אחר וסגנון אחר, ושלנו הוא ישראלי – עם תבלינים שאני מביאה מהארץ. ביקשתי ממנה לחקור את זה קצת ואז נפגשתי עם עשרה נציגים של הקואליציה במסעדה שלי. הדהים אותי שאף אחד מהם לא היה מהמזרח התיכון, אפילו לא קרוב לשם. מדובר בקבוצה נגד הכיבוש שהכינה מצגת לפיה גנבנו לפלסטינים את הסלט. הסברתי להם שפוליטיקה ודת הם לא המקומות של בן הזוג שלי או שלי: הוא מוסלמי, אני יהודייה, יש לנו במסעדה חמסות ויש לנו גם אלמנטים אפריקאים ואפילו שף מטייבה. אנחנו בסך הכל משפחה עם ילדים, ואנחנו לא פוליטיים. כל מה שחשוב לנו זה להעניק לאנשים מהתרבות שלנו, מהאוכל שלנו. אבל זה לא עזר והם אמרו שהם יבואו להפגין נגדנו. אמרתי להם שיבואו בכיף. ברגע שהאוכל טוב, למי זה משנה?".