לפני שנתיים, בגיל 50, ניצן הורוביץ ארז תיק תרמילאים גדול, הזמין כרטיס טיסה ונסע לארבעה חודשים לעשות את "הטיול הגדול שאחרי צבא", כמו שהוא קורא לזה. היעד: דרום אמריקה. זה היה רגע אחרי שמי שהיה ההבטחה הגדולה של השמאל עזב את הפוליטיקה בהפתעה גמורה, בתום שתי קדנציות. הורוביץ מתעקש שמדובר בחלום ישן, אבל יכול להיות שאחרי המהפך הגדול בחייו היה לו צורך במעט מרחק כדי לחשוב על הדברים. "זה משהו שתמיד רציתי לעשות ולא הייתה לי הזדמנות. הייתי שומע על הטיולים הגדולים שצעירים עושים וקינאתי בהם. התחלתי לעבוד בעיתון 'חדשות' מיד אחרי הצבא ואף פעם לא נסעתי ליותר משבועיים. הייתה לי עכשיו סוף סוף הזדמנות לנסוע בלי להיות מוגבל בזמן, בלי שיש לי מראש תאריך חזרה. זו הייתה הפעם הראשונה שהשתחררתי מסדר יום כובל. ניתקתי את הסלולרי, ופעם ראשונה בחיים הייתי חופשי לעשות מה שבא לי".

הורוביץ, כבר מזמן לא חייל משוחרר, לא נתן לשנים שעברו לעמוד בינו לבין אתגרי הטיול. "הפתעתי את עצמי בקטע הפיזי. צעדתי 25 קילומטרים ביום. עליתי את הר פיץ רוי שבפטגוניה, שנחשב טרק קשה ותלול. עשיתי את כולו לבד. הייתי מאוד גאה בעצמי, שלמרות שאני לא הכי ספורטיבי עמדתי בכל התלאות הכרוכות בעניין".

המסלולים לא היו המקומות היחידים שבהם הוא הפתיע את עצמו. "באחת השכונות הבעייתיות בלימה שבפרו ניסו לשדוד אותי. הייתי עם תיק צד והרגשתי שמישהו מושך לי בתיק. התחלתי להיאבק, ניסיתי למשוך את התיק מהידיים שלו וכשראיתי שהוא לא מרפה, באינסטינקטיביות הרמתי קרש מהרצפה, חבטתי בו והדפתי את השודד. אני לא רמבו, אבל היו לי בתיק טלפון ודרכון ולא רציתי לוותר".

לא פחדת?

"אמרו לי אחר כך שאני משוגע, שהוא יכול היה לשלוף עליי סכין. הם כמובן צודקים, אבל בזמן אמת לא חשבתי על זה בכלל, פשוט פעלתי".

ניצן הורוביץ
"ההורים שלי נלחצו. הם אנשים רגילים, הם לא יודעים מה לעשות עם זה שמקללים אותי" | צילום: יונתן בלום

בטיול מהסוג הזה רואים מסביב בעיקר צעירים. הצלחת למצוא איתם שפה משותפת?

"זה חלק מהחוויה. כשצעירים ישראלים ראו אותי זה הגניב אותם, הקטע הזה. התפלאו למצוא אותי בטרקים. לפעמים הם גם עזרו לי לסחוב את התיק. כשאתה מטייל עם חבר'ה צעירים אתה גם ממשיך איתם למקומות שהם לנים בהם. מצאתי את עצמי גם בחדרי לינה משותפים. אמרתי נזרום עם זה, נלך עם החוויה עד הסוף. אבל זו זוועת אלוהים. אתה מוצא את עצמך בחדר של שמונה אנשים. אחרי כמה לילות כאלה הגעתי למסקנה שזה לא לגילי ולא בשבילי".

אנשים רגילים שפוליטיקאים עוזבים רק אם הם חולים או נכנסים לכלא

הורוביץ (52), שבחמש שנות כהונתו בסיעת מרצ נחשב לח"כ חרוץ ופעיל, עשה סיבוב שלם וחזר לנקודת ההתחלה. אחרי שפרש מהתקשורת לטובת הפוליטיקה, בשנה האחרונה הוא שוב על המסך. הוא סיקר מוושינגטון את הקמפיינים של טראמפ ושל קלינטון עבור חדשות 2, יוצר סרטים דוקומנטריים חדשותיים לערוצים השונים וכותב טורים קבועים ל"הארץ" ול"ליברל". כיום הוא במגעים כדי לחזור לעבוד כעיתונאי במשרה מלאה לאחת מחברות החדשות, ומשדר תכנית רדיו שבועית חדשה בגל"צ לצד יועז הנדל. בצד זה, יומו של הורוביץ מלא בפעילויות ובפגישות עם תיכוניסטים ופעילים חברתיים, הרצאות בפני מכינות ברחבי הארץ וחוגי בית. הוא עזב את הפוליטיקה אבל לא את הפעילות הציבורית, הוא מסביר. בין לבין, הוא עושה יוגה ומתכנן את הטיול הגדול הבא, שהפעם יהיה בהודו.

אלא שתחילת הקריירה הפוליטית שלו דווקא הייתה מבטיחה. ב-2009 הורוביץ קיבל הצעה ממרצ להשתלב במפלגה במקום השלישי, מבלי להתמודד בפריימריז. הורוביץ הסכים ובכך הפך לחלק מהגל הראשון של העיתונאים שהצטרפו לפוליטיקה, והיו מי שניבאו שיחליף את זהבה גלאון ויעמוד בראשות המפלגה, ואולי יעזור להביא אותה לשלטון. בפריימריז הבאים, הורוביץ התמודד ושובץ במקום השלישי. על עבודתו בכנסת הוא זכה באות הפרלמנטר המצטיין מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה, הוא היה זה שהוביל את המאבק להארכת שעון הקיץ למשל, והקים מחדש את השדולה למאבק בהומופוביה בכנסת. ב-2013 הוא יצא לקרב על ראשות העיר תל אביב, וזכה ל-38 אחוז מהקולות, אבל זה לא הספיק כדי לגבור על רון חולדאי. לאחר ההפסד הוא חזר לכנסת, אך חודשיים אחרי הודיע על עזיבתו את הפוליטיקה.
רביב דרוקר תיאר אז בבלוג שלו את מאחורי הקלעים של העזיבה. "בתקשורת זה תואר קצת בצבעים ורודים, 'פרש מסיבות אישיות', מאמין במרצ, תומך במרצ, במציאות זה היה קצת פחות ורוד", טען דרוקר. "זה התחיל בכישלון בבחירות לוועידת מרצ. אנשים של ניצן הורוביץ לא נכנסו. למסיבת העיתונאים בה מרצ השיקה את הקמפיין שלה, הוא כבר לא הגיע".

כשאני שואלת את הורוביץ אם הכישלון בהכנסת אנשים שלו לוועידה של מרצ – מה שמסמן את היחלשותו במפלגה – הוא שגרם לו לעזוב, ברגע הראשון הוא נע בכיסא באי נוחות, ובהמשך הטונים עולים. "רביב לא שאל אותי לפני שכתב את זה וכשקראתי את מה שכתב, אמרתי לו שזה לא נכון. רציתי להודיע על עזיבה הרבה לפני הוועידה. הייתה לי הודעה מוכנה".

ניצן הורוביץ
"אני לא רמבו, אבל באינסטינקט הרמתי קרש והדפתי את השודד" | צילום: יונתן בלום

אני לא מכירה פוליטיקאי שמכין ועידה על כל עבודת השטח והמאמץ הכרוכים בזה, אם הוא כבר יודע שהוא רוצה לפרוש.

"אתה לא מחליט בשנייה, זה תהליך שאתה עובר. נערכתי לוועידה, אבל ידעתי שאני רוצה לעזוב. לעזיבה שלי לא היה קשר לתוצאות הוועידה או לעניינים מפלגתיים. אני אדם סקרן וכל הזמן זז, זו התשובה לחידה הגדולה של למה עזבתי. אני אוהב לצבור חוויות והתנסויות. גם כשהייתי כוכב בערוץ 10, אנשים ברחוב היו שואלים אותי 'למה עזבת?'. הם לא הבינו את זה. אבל ככה זה אצלי, אחרי אי אלו שנים, כשאני מרגיש שאני ממצה קצת, אני משנה, הולך למשהו אחר. אנחנו רגילים שפוליטיקאים עוזבים רק אם הם חולים או שהם נכנסים לכלא. כנראה שלא הייתי פוליטיקאי רגיל".

כשאני שואלת אם אולי הסיבה היא שיש בו משהו מרוחק ולא נגיש, בעוד שפוליטיקה דורשת לא רק אידיאולוגיה וחזון אלא גם את הדבר החמקמק הזה שמאפשר לרתום ולסחוף אחריך אנשים, הורוביץ לא ממהר להסכים. "אני חושב שהדימוי שלי כמרוחק או כיושב במגדל שן נובע מהעובדה ששנים הייתי פרשן ליחסים בינלאומיים והופעתי באולפן עם חליפה ועניבה. אני פעיל חברתי, אני מחובר ובשטח. זה נכון שאני לא אוהב את הדבר הזה של לעשות מפקדים ולצרף חברים, אבל מי אוהב את זה? פוליטיקאי שאומר לך שהוא אוהב את זה לא אומר את האמת. אבל עושים את זה וגם אני עשיתי את זה, כי צריך, כי אתה רוצה להיבחר. לזה אני לא מתגעגע".

אתה חושב שאתה איש של אנשים?

"רגע, ביבי איש של אנשים?", הוא מתקומם. "הוא רואה בכלל אנשים? אהוד ברק היה איש של אנשים? לפיד איש של אנשים? הוא יושב, נפגש עם אנשים? אני לא בטוח. אני לא חושב שאנשים מצביעים למי שישב איתם".

דווקא לפיד ידוע כמי שמסתמך על השארם שלו, אומרים שהוא בנה את בסיס התמיכה שלו בחוגי בית, במפגשים אישיים.

"אז זה מה שאומרים, לא יודע מי זה 'אומרים'".

היו שמועות שבמפלגה שמו לך רגליים כי זהבה גלאון חששה ממך, פחדה שתאפיל עליה.

"אני לא מאלה שפותחים ג'ורה. זהבה ואני מיודדים, רק השבוע נפגשנו לארוחת צהרים. בכל מקום עבודה, תמיד, יש חיכוכים וריבים. תמיד יש אינטרסים. זה נכון לכל עבודה בכל תחום, אבל אפשר להתגבר".

הכנסת, משחק של זיוף

אנחנו נפגשים ביום שבו נערך פינוי עמונה. הורוביץ רושף מול השידורים מהשטח. "אני הולך היום למפגש עם צעירים בגבעת עמל, שכונה בדרום תל אביב שגם ממנה מפנים תושבים. הם לא יוצאים ונכנסים מלשכת ראש הממשלה כמו התושבים של עמונה. גם לא משדרים את הפינוי שלהם בתקשורת. הם, ששוכנו שם מאז קום המדינה ונזרקים בגלל חמדנות טייקונים, מופקרים לגורלם. זה לא מעניין אף אחד בגלל שאין ערבים בסיפור. יש רק אנשים פשוטים ממוצא מזרחי, אז לאף אחד לא אכפת מהם. אני עכשיו שותף במאבק של ח"כ אילן גלאון להעלאת קצבת הנכות לשכר המינימום. נכים היום חיים מקצבה של 2,300 שקל. כשכל כך הרבה משאבים מופנים להתנחלויות, לפיצוי של תושבי עמונה, אתה רואה את האי-צדק. מדינה שלמה משועבדת לאינטרס של קבוצה אחת שעושה מכולנו קרקס. את יודעת שמחיר נסיעה באוטובוס מירושלים לאריאל הוא חצי מחיר מאוטובוס שנוסע מירושלים לשדרות, שזה אותו מרחק בדיוק? בכנסת הייתי רואה איך משהו אחד בא על חשבון משהו אחר. כל יום הייתי רואה את הבזבוז ואת סדרי העדיפויות".

מה למשל?

"זו מערכת מאוד גדולה, והיא רובה נסתרת. דילים נסגרים בחדרי חדרים וח"כים משמשים כחותמת גומי. למשל, כשמדובר בהקמת מאחז הכל נסגר כבר במסדרונות משרד הביטחון, בפיקוד מרכז או במנהל האזרחי של הצבא. כשזה מגיע לדיון בכנסת הכל כבר סגור וידוע. ישבתי בוועדת משנה לענייני שטחים. מי שהיה יו"ר הוועדה היה ח"כ מוטי יוגב שהוא מתנחל בעצמו. הוועדה מעולם לא הזמינה נציגי ארגונים עם דעה אחרת או אפילו מומחים. היו מגיעים מאכערים ונציגים פוליטיים. הבמה הייתה כולה שלהם. הייתי מנסה לדבר אבל הייתי במיעוט. אנחנו בחיים לא נראה בתקציב כמה המדינה שמה על מאחזים לא חוקיים. אם הם לא חוקיים איך יש להם חיבור למים וחשמל? ומי סלל את הדרך למאחז? זה השקר הגדול. זו שערורייה שהכספים האלו מוחבאים ואי אפשר לנטר אותם".

ניצן הורוביץ
על עמונה: "מדינה שלמה משועבדת לאינטרס של קבוצה אחת שעושה מכולנו קרקס" | צילום: יונתן בלום

הורוביץ מתאר גם בזבוז מקומם של כספי ציבור. הוא קם בבת אחת ומביא מחדר העבודה חוברת די עבה שמתבררת כהצעת החוק של ראש הממשלה נתניהו לשינוי חוק התכנון, מה שקראו אז "רפורמת המרפסות". "אני שומר את הצעת החוק הזו כי לא מאמינים לי שיצא חוק של 970 עמודים שהתפרסם בקול ונעלם יום אחד כאילו לא היה מעולם. ב-2010 נתניהו הודיע בחגיגיות שחוק התכנון והבנייה החדש זו ספינת הדגל של הממשלה שהקים. הוא התגאה שזה ישחרר דירות חדשות לשוק ויעשה רפורמה אדירה בכל חוקי הבנייה. זו הייתה הצעת החוק הכי גדולה שהוגשה מאז קום המדינה. מאות פקידים, יועצים משפטיים, יועצים חיצוניים, ועדות בכנסת שהתכנסו לדון בכל סעיף וסעיף בחוק. היה פה מאמץ מטורף. אחרי שנתיים, הוועדה סוף סוף סיימה לאשר את כל הסעיפים והחוק היה אמור לעלות להצבעה שניה ושלישית. באותו בוקר, ליברמן וביבי הסתכסכו. אני לא יודע על מה. באותה ישיבת סיכום הח"כים של ישראל ביתנו כבר לא הגיעו. הקואליציה הבינה שאין לה רוב והורידה את ההצבעה על החוק מסדר היום".

נו, וכשנתניהו וליברמן השלימו ההצעה לא חזרה להצבעה ולאישור?

"לא. כאילו לא היה החוק מעולם. כל הטירוף הזה של שנים, בזבוז משאבים אדיר של מיליונים, ירד לטמיון. בגלל גחמה פוליטית וסכסוכון שיש כמוהו מאה בשבוע, ליברמן אומר לביבי אני אתקע לך ולא אאשר, ואת ביבי כבר לא עניין החוק. הוא את הסיבוב שלו כבר עשה. זה לא הפקרות, זה פשע. אני משלם על זה ואת משלמת והציבור משלם".

בעצם התאכזבת מהפוליטיקה?

"אלו הצדדים שאכזבו אותי בפוליטיקה. לא האמנתי כמה הכנסת שוק ומסחרה. שעד כדי כך זה תלוש ופועל מגחמות. זה ממש ביזוי ההליכים הציבוריים. ח"כ חרדי ידוע שאני לא רוצה להגיד את שמו נהג לעשות הצגות של צעקות והשתוללויות על הדוכן. כמו שצעק, ככה היה יורד מהדוכן, מחייך, נותן צ'אפחה, ושואל 'איך הייתי, הייתי טוב?'. חברי כנסת ושרים צועקים וזועמים בשביל לקבל את דקות המסך שלהם. יש פער עצום בין מה שהציבור חושב, שהנה יש פה מלחמה עקרונית וחשובה, לבין מה שקורה בפועל. זה המשחק ויש בו צביעות וזיוף. הכל בשביל לקבל חשיפה. זה לעיתים חולני".

עדיין בכיר במועדון של אנשי ציבור שסופגים קללות

הורוביץ לא יגיד את זה בקול, אבל גם האלימות והאיומים שספג כאיש שמאל לאורך התקופה יכולים לשחוק. "היה קשה עם כל השנאה והאלימות שהופנו כלפיי", הוא נזכר. "זה אנשים ששולחים אליך מכתב עם איום ברצח. זה מישהו שיודע איפה אתה גר, זה לא צחוק. במבצע צוק איתן עוד הייתי חבר כנסת וזה היה השיא. חטפתי קללות בהיקף שאין לתאר. כל פעילות שלי, כל סטטוס בפייסבוק, כל נאום בכנסת, גררו ים של תגובות. אמרו שישרפו את אמא שלי ויאנסו את אחותי ושישרפו את הבית. גם סביב מצעדי הגאווה בירושלים קיבלתי איומים, כי אני פעיל. אם אגיע למצעד בירושלים ירצחו אותי ואם יהיה מצעד ירצחו אותי. הצמידו לי מהכנסת אבטחה לכמה חודשים, מישהו שהולך איתך לכל מקום. עד היום אני שומר את האיומים בקובץ במחשב, על כל מקרה".

ניצן הורוביץ מתמודד לראשות העיר תל אביב
המירוץ לראשות עיריית תל אביב | צילום: פלאש 90

התמודדות לא פשוטה.

"זה היה לא נעים. די מלחיץ. ההורים שלי היו לחוצים מכל הסיפור. פחדו שיקרה לי משהו. הם אנשים רגילים, הם לא יודעים מה לעשות עם זה שמקללים אותי בטוקבקים. אמא שלי הייתה כל הזמן שואלת אותי 'למה אתה צריך את זה, אולי לא תעשה את המלחמות האלה'? גם בן זוגי עידו (ריקלין) לא מת על כל הפעילות הזו שלי".

לפחות מזה נפטרת כשעזבת את הכנסת.

"זה עדיין ממשיך. תסתכלי בפייסבוק שלי ותראה מה הולך שם. אפשר להגיד שאני עדיין בכיר במועדון של אנשי ציבור שסופגים קללות וגידופים. זה לא דבר שאפשר להתרגל אליו, אבל מה שכן, אני כבר קצת מחוסן".

ילד ששרוף על אירועים מפלגתיים

הורוביץ גדל בראשון לציון להורים שנמלטו מאימת השואה. אביו, מודד ומהנדס, ואמו, שהייתה לבורנטית במעבדות מכון ויצמן, כבר יצאו לגמלאות. "אבי בן 78 ומתנדב בבית חולים", הורוביץ מתגאה. "השואה הייתה מאוד חזקה אצלנו בבית. ההורים לקחו את זה למקום של זכויות אדם והגנה על חלשים וזה החינוך שקיבלתי. שניהם אנשים צנועים ושקטים ומאוד רחוקים מפוליטיקה. עם כל כמה שדברים שעשיתי הבהילו אותם, הם מאוד גאים בי".

כבר כילד היה בעל מודעות פוליטית. "הלכתי לאירועים של מפלגות כמו מפ"ם, רץ, של"י. הייתי שרוף על זה אבל זה היה מוזר שזה מה שילד אוהב לעשות", הוא מספר בחיוך.

בצבא התקבל לגל"צ ושירת ככתב צבאי. "שירתי שם בימים שהיא הייתה מועדון סגור. אבל זה לא רק גל"צ, כל המדינה נראתה ככה. הרבה שנים דיברתי על זה שצריך לפתוח את השורות. גם כשעבדתי בטלוויזיה שמתי לב שזה שאין כמעט נשים, אין ערבים, אין נכים".

כשהשתחרר החל לעבוד בעיתון "חדשות" המיתולוגי כעורך חדשות החוץ. ב-1989 הוא עבר לאותו תפקיד בעיתון ה"ארץ". הוא החל להופיע בטלוויזיה במלחמת המפרץ הראשונה והיה חלק מהצוות של שידורי הניסיון בערוץ 2. כשערוץ 10 עלה לאוויר ב-2002 הוא הצטרף ככתב, פרשן וראש דסק חוץ. בין לבין, התעקש ליצור סרטים דוקומנטריים כל הזמן. הוא עשה סרט על אסון הצונאמי ועל המרדף הכושל אחר אוסאמה בן לאדן באפגניסטן, ויצא לשליחות ככתב שלוש פעמים - פעם בפריז ופעמיים בוושינגטון.

פגשת את נתניהו בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה כשסיקרת את ועידות השלום בקמפ דיוויד ועוד. איך ביבי של הקדנציה הראשונה לעומת נתניהו של היום?

"פגשתי את נתניהו עוד כשהיה שגריר. באחד על אחד הוא איש מרשים, משכיל מאוד, רחב אופקים, אדם מעניין. הוא יודע להסביר ולשכנע. אני זוכר יופי איך לחץ את היד של ערפאת. אני לא קונה את כל ההתלהמות הזו על שלו הפלסטינאים. הוא ישב איתם הרבה שנים ועשה איתם הרבה דילים, גם היום. הוא השתנה מאוד בקדנציה הזו, הוא מספר כמה הוא מסכן ורדוף. הסיפור איתו מלמד כמה חשוב להגביל את הקדנציה של ראש הממשלה. משהו לא טוב קורה לך כשאתה עושה את אותו תפקיד שנים על גבי שנים. מה שעצוב הוא שנתניהו מנסה לחקות את טראמפ. הוא חושב שזו הדרך להתנהג. רואים את זה גם בסגנון וגם בתוכן. הוא התחיל להיות מתלהם וכוחני. טראמפ רואה בעיתונאים אויב ומשתלח בהם ופתאום גם נתניהו מאשים עיתונאים ומחזיר להם. הוא ראה שזה הצליח לטראמפ והוא רוצה גם".

ניצן הורוביץ
"אף פעם לא רצינו ילדים, זה לא התאים לנו" | צילום: יונתן בלום

כמי שסיקר את הקמפיין של טראמפ מקרוב, חשבת שהוא ייבחר הוא באמת יעז לטלטל את המערכת כפי שאיים?

"נכנסנו לעידן חדש. טראמפ קם בבוקר ומצייץ בטוויטר מה התוכנית שלו להמשך היום. 'היום אאסור על כניסת מוסלמים לארצות הברית'. שעה אחרי הוא כבר חותם על הצו ומצטלם עם זה בבית הלבן. בבוקר אחר הוא קם ומצייץ 'סין מרגלת וגונבת לנו ציוד'. הוא עשה מהומת אלוהים אבל זה לא מעניין אותו. הוא לא קורא כלום ולא עובד דרך מערכת קיימת. נגמרו הימים שנשיא היה קורא מסמכים ומתייעץ עם אנשי מקצוע במשרדי הממשל. יש לו משהו בראש והוא שופך אותו בטוויטר. הוא שינה את כל מה שידענו והכרנו על נשיאות. מי חשב שככה נשיא ארצות הברית יחפש ככה ריבים והתכסחויות. הוא אדם נרקיסיסט עם אגו עצום בגודלו ואימפולסיבי עם פתיל קצר. הוא מת על זה".

לא שילמת מחיר על זה שחזרת מהפוליטיקה לתקשורת? זה לא פגם בדימוי העיתונאי?

"אף פעם לא הסתפקתי בלהיות רק עיתונאי מדווח. מעולם לא הסתרתי את הדעות שלי. תמיד הייתי פעיל בארגונים. במקומות עבודה העירו לי שיש לי פרופיל ציבורי יותר מדי בולט וזה סותר, עניתי להם שאין לי עם זה שום בעיה. לעיתונאי מותר שיהיו דעות, בדיוק כמו למורה ולנגר. יודעים מראש מה אני, מי אני. אני כספר הפתוח. מטיחים ביונית לוי שהיא שמאלנית, לי לא אומרים את זה כי יודעים מה אני. כשאתה מסתיר, מטיחים בך. כשאין תעלומה, אין כעס".

יצאתי מהארון בתקופה אחרת

אנחנו יושבים בביתו במרכז תל אביב. הוא חי בדירה צנועה ולא מנקרת עיניים עם בן זוגו הבמאי והמחזאי, עידו ריקלין. סוף, הכלב הקשיש, מדדה לכיווננו להגיד שלום ואז חוזר להתכרבל מול התנור. השניים בחרו שלא להביא ילדים לעולם. "אף פעם לא רצינו ילדים", הורוביץ אומר, וניכר שקשה לו לעבור מתפקיד המראיין לתפקיד המרואיין. "זה לא התאים לנו. גם לא התאים לנו להתחתן", הוא בורר מילים. "אני לא מבין למה אנשים כל כך להוטים על העניין הזה. אני מחתן זוגות אבל אישית זה לא מדבר אלי. נייר עם חותמת לא מחזיקה כשאין אהבה. יותר מאהבה, זה אמון. היכולת לבוא לבן זוג ולספר לו גם דברים פחות נעימים. אמון זה מה שנשאר בין שניים".

יצאת מהארון בשנים שעוד הרבה אנשים ידועים התחבאו שם.

"יצאתי מהארון עוד לפני שהייתי בן 25. זו הייתה תקופה לגמרי אחרת. לא יכולת ללכת עם בן זוג יד ביד ברחוב. לא היה אינטרנט וכדי להכיר אנשים היית צריך ללכת לכל מיני מקומות. זו הייתה סיטואציה לחוצה. היית צריך ללכת למועדון, לבר, לפנות לאנשים. לא ידעת מי הוא מה. במקרה שלי היה לי מזל. המשפחה קיבלה את זה יפה, החברים זרמו עם זה. לא ספגתי לחצים שיש להרבה אנשים אחרים. כיוון שכבר יצאתי מהארון כשהתחלתי במסלול, לא הייתי צריך לצאת באיזו הכרזה. כבר הייתי בחוץ. כמו שגל אוחובסקי אומר לי 'אתה היית קודם'. השתתפת כבר במצעד הגאווה הראשון. הייתי בכל הפעילויות של הארגונים והקהילה. אני חושב שאנשים מעריכים אומץ וכנות".

מה שאתה מספר מזכיר לי את ח"כ איציק שמולי. שהיה מחוץ לארון ואז כשנבחר, חזר לארון. מה חשבת על זה אז?

"לי ההומוסקסואליות לא הפריעה אף פעם. לא בעיתונות ולא בפוליטיקה, אז לא הבנתי את הקטע של שמולי לחזור לארון. לא אמרתי לו כלום, כי אני לא מטיף. אבל לא הבנתי וגם כשהתראיינתי בנושא אמרתי חד משמעית שח"כ לא צריך להיות בארון. בכלל, לחיות עם סוד זה נורא. החרדה אוכלת לך את הנשמה. די, כל המאבקים שעשינו, כדי שאנשים יחיו עם חרדות?".

זהבה גלאון
"אני לא מאלה שפותחים ג'ורה, אני וזהבה מיודדים" | צילום: יונתן סינדל לפלאש 90

למרות שחזר לתקשורת, הורוביץ עדיין מתחזק אתר אישי שנראה כמו עמוד של מישהו שעדיין חולם לחזור לפוליטיקה. הוא מעלה לשם טורים שפרסם אבל גם הגיגים שלו בנושאי דת, מדינה וסביבה, ובדף הבית מופיעה תמונה גדולה שלו ולצדה הכיתוב: "כולם שואלים מה יהיה. זו לא השאלה הנכונה. צריך לשאול מה רוצים שיהיה, ואז לעשות הכל כדי שזה יקרה".

אני מרגישה שהפוליטיקה ואתה זה לא סוף פסוק. אני צודקת?

"לא. אולי פעם. למדתי הרבה מאוד, השפעתי ועשיתי דברים. אבל אני לא מסתכל אחורה. אני לחלוטין פעיל בתוך הזירה הציבורית ובעידן האינטרנט אפשר להשפיע בכל מיני מדיומים. זה לא על הפרק מבחינתי". 

לא שכנעת. מיצית או לא מיצית את הפוליטיקה?

"לא מיציתי. אם יש משהו שאני מצטער עליו זה שלא הצלחתי להקים מפלגה חברתית בימי המחאה החברתית. הייתי במאהלים מההתחלה ודיברתי עם המארגנים של המחאה ועם כל מי שאפשר כדי לנצל את התנופה והאנרגיות, אבל לא הצלחנו לקבל החלטות משותפות. למרות שזה לא רק עליי, זו החמצה שתישאר איתי. זו הייתה הזדמנות לעשות משהו גדול".