בשנת 1999, כשחצי מיליון חרדים יצאו לרחובות להפגין נגד פסיקות בג"ץ בנושאי דת ומדינה, ובעיקר נגד שינוי חוק הגיוס, היו מי שניסו לצרף למחאה גם את הציבור הדתי-לאומי. בישיבה בה למדתי באותו זמן התפרסמה מודעה שקראה גם לנו, חובשי הכיפות הסרוגות, לבוא ולמחות נגד בית המשפט העליון, אלא שההיענות הייתה דלה עד בלתי קיימת. הסיבה הייתה פשוטה – הפסיקות אמנם הרגיזו וקוממו 90% אחוז מהמגזר הדתי לאומי, אבל באותם ימים, אי אז לפני 20 שנה, גם בימין האמינו בבית המשפט העליון ובתפקידו החשוב בדמוקרטיה הישראלית.
את השינוי שחל בשני העשורים הללו בגישה לבית המשפט העליון לא קשה להסביר. שוב ושוב שופטי בג"ץ התערבו במדיניות הממשלה, ופסקו נגד דעתו של רוב העם. הם פסלו את "נוהל שכן" שנועד לצמצם את הסיכון לחיילי צה"ל, החילו הגבלות על סיכולים ממוקדים של טרוריסטים בכירים, אסרו על הקמת התיישבות קהילתית יהודית (והתירו לבדואים). בג"ץ ביטל פעם אחר פעם את החוק למניעת הסתננות מסיבות של "חוסר סבירות", תוך שהוא מפקיר את תושבי דרום ת"א, והפגין ערלות לב של ממש בהתעקשות להרוס בתים שלמים בשכונה נתיב האבות בגלל סטייה של מטר בודד לתוך שטח שאולי יתברר בעתיד שהוא פרטי.
גילדה עשירה ושבעה שגורפת הון תועפות לכיסה במסגרת יחסי הגומלין שלה עם מערכת המשפט. התחנפות לשופטים תעביר להם כנראה עוד כמה תיקים שמנים של פירוק חברות, כינוסי נכסים, בוררויות, ושאר ירקות בסכומי עתק. צפוי, צבוע, זניח, ולא מעניין. https://t.co/MdCecvgqcL
בבחירות 2019 יחסי הימין ובית המשפט העליון כבר היו במקום אחר לגמרי. ההחלטה הצבועה של רוב שופטי בג"ץ לפסול את מועמד הימין הקיצוני מיכאל בן-ארי ולעומת זאת לאשר את ריצתו לכנסת של איש השמאל הקיצוני עופר כסיף ומפלגתו בל"ד התומכת בטרור, זכתה לגינוי במגזר הדתי-לאומי. גם בקרב מי שדעותיו ממש לא קרובות לאלו של בן ארי. בימין כבר אין מי שחולק על העובדה ששופטי בג"ץ כבר מזמן חצו את הגבול שבין גוף שיפוטי אובייקטיבי, לבין אנשים שמייצגים במובהק דעה פוליטית של צד מאוד מסוים במפה.
צעד אחר צעד הרשות השופטת הפכה את עצמה לרשות השולטת, זו שכולם יודעים שלא משנה מה יגידו נבחרי הציבור, מה יצהירו השרים וראש הממשלה, כי המילה האחרונה שייכת להם, לחבורת העליונים, ועל פיהם יישק דבר. אם תרצו, בסוף כל דיון ציבורי והליך חקיקה בכנסת, יושב שופט עם פטיש.
בשמאל יפעילו את התותחים הכבדים, העיקר לא להכיר בבחירת הרוב
את המצב הזה, בו האיזון בין הרשות המחוקקת והמבצעת לזו השופטת נפגע בצורה כל כך קשה, מנסים עכשיו סוף סוף לתקן. אין פה שום הפתעה. הנושא הזה היה על השולחן בבחירות. השיח הציבורי עסק בו שוב ושוב, (שלא כמו המהפכה השיפוטית שנעשתה באופן אגבי, כמעט באישון ליל). סמוטריץ' אמר שיפעל בנושא, שרי הליכוד דיברו עליו, גם הח"כים החרדים, ואפילו כחלון הבהיר ששינה את גישתו בעניין. מנגד בכחול-לבן ובעבודה הצהירו מטבע הדברים שהם אלו שיגנו על בית המשפט. ואז הגיע יום הבוחר, עם ישראל הלך לקלפי, ובחר את דרכו ברוב לא קטן.
אלא שבשמאל מתקשים לקבל את הכרעת הרוב, ומתכוונים להפעיל את כל התותחים הכבדים בניסיון להגן על מעוז השליטה המרכזי של השמאל על מדינת ישראל, גם כשהוא לכאורה לא נמצא בשלטון. שלל עמותות וגופים, שכאילו אינם מזוהים פוליטית, מתכננים עצומות, הפגנות ושביתות. משרדי יח"צ כבר נרתמו לקמפיין "קץ הדמוקרטיה", ולחצים מצד האליטות מופעלים גם על גופים גדולים במשק. את שמות הקרנות שמעבירות את המימון לעניין נדע בוודאות רק בעוד כמה חודשים, אבל אתם כבר יכולים לנחש את השמות, כולל, אגב, גם מדינות אירופאיות. מעבר לתקציב, ניתן לצפות גם ללחצים שיגיעו מחו"ל בדמות איומים, מרומזים יותר או פחות, על כך שפגיעה במעמד בית המשפט העליון תפגע בישראל גם מבחינה מדינית.
שלא יובן לא נכון, אין שום בעיה עם הפגנות. מחאה היא זכות יסוד במדינה דמוקרטית, רק שצריך לקרוא לילד בשמו. לא מדובר במחאה עממית ספונטנית, אלא בהפגנה פוליטית של צד מאוד מסוים במפה. השמאל.
את העובדה הזו צריכים לזכור גופי התקשורת שבוודאי ינסו לתמוך במחאה, ויותר מהם מי שצריכים לזכור את הנתון הזה הם נבחרי הציבור מהימין, ובראשם בנימין נתניהו. עליהם לזכור שהם קיבלו את המנדט המלא לסיים את המהפכה החוקתית של אהרן ברק, ושלא מדובר בקץ הדמוקרטיה אלא להפך – בחזרה להתנהלות של דמוקרטיה מתוקנת.
הכותב הוא סגן עורך "בשבע"