אורית סטרוק (צילום: מתוך אתר "הבית היהודי")
מותר לה להתפלל למה שהיא רוצה. אורית סטרוק | צילום: מתוך אתר "הבית היהודי"
שמחה היא רגש חיובי שבו האדם נתון במצב רוח מרומם, לרוב בעקבות התרחשות וחוויה שהוא מפרש אותה כחיובית מבחינתו באחד מהיבטי חייו (מתוך ויקיפדיה).

בימין הקיצוני היו כמה דונמים של עשבים שוטים שחוו את הרגש החיובי הזה עם מותו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. זכותם. זכותם לא לקחת חלק באבל הלאומי. זכותם להיות במצב רוח מרומם על לכתו של אדם שהם רואים בו האחראי לפינוי שלהם מבתיהם. זכותם לא לכבד את הפסוק "בנפול אויבך אל תשמח".

אפשר לגנות אותם, אפשר לבוז להם, אפשר לרחם עליהם. אפשר גם להיות משועשע משותפות הגורל והאושר שהם חולקים לפתע עם הערבים ברשות הפלסטינית ובמדינות המוסלמיות באזור. אבל אי אפשר לקחת מהם את חופש הביטוי, בוודאי כשלא מדובר כאן בהסתה או בעבירה אחרת על החוק.

נזיפה בפייסבוק

גם לחברת הכנסת אורית סטרוק מותר להודות "לקדוש ברוך הוא, על כך ששרון נלקח מחיינו הציבוריים בטרם הספיק להמיט על תושבי יהודה ושומרון, ועל תושבי 'עוטף יו"ש' את האסון שהמיט על מתיישבי גוש קטיף ועוטף עזה". זו אמירה שמייצגת היטב את ציבור בוחריה.

מותר לה – לעזאזל, זו אפילו חובתה כנבחרת ציבור – להביע את דעתה הלגיטימית. גם העלק-התנצלות שלה - בה כתבה בין היתר שהיא לא התפללה למותו של שרון אבל שמצבו בשנים האחרונות כן "הציל את ישראל מהידרדרות נוראה" - לא הצליחה לחפות על מחשבותיה הכנות. ועובדה שחברי סיעתה לא מיהרו לצאת נגד דבריה, בין אם בגלל שהם מסכימים איתה, ובין אם כי חוששים מתגובת קהל היעד שלהם. אין גם מה להתהדר בכותרות על ה"נזיפה" שקיבלה סטרוק מיו"ר מפלגתה נפתלי בנט: "דבריה של ח"כ סטרוק חמורים ביותר ואסור היה שיאמרו". זו לא הייתה הודעה רשמית אלא בסך הכל תגובה לאחד הגולשים בפייסבוק. רפה, מאולץ וצבוע.

אבל חמורה יותר מהכל היא הקריאה של השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ' לחקור את גילויי השמחה הללו בימין. "אני רואה בחומרה רבה התנהגות עבריינית שכזו", הודיע אהרונוביץ', "לא ייתכן ולא יעלה על הדעת כי גילויי שמחה שכאלה יתפרסמו ויתרמו לפילוג והקצנה בעם״. כלומר לדידו של השר לביטחון פנים, אחד מתפקידיה של המשטרה הוא למנוע פילוג בעם. אולי כדאי שבבחירות הבאות המשטרה תציב מצלמות בקלפי כדי לוודא שכל הפתקים נותרים בגבולות המרכז. איפה פה ההתנהגות העבריינית? שוב – לא הייתה פה הסתה, לא בוצעו פשעים. בסך הכל שמחו. זו התבטאות שערורייתית שמקומה במשטרים אפלים.

אשב ואגיד ציצי עד שיבואו לעצור אותי

לא חסרות סיבות קונקרטיות לחקור ולעצור אנשי ימין קיצוני. פעולות הטרור המכונות תג מחיר, למשל. התנחלויות ומאחזים לא חוקיים. אלימות כלפי שוטרים וחיילים. לשמוח כשמישהו מת – היא לא סיבה כזו. לא משנה מי האיש.

ועוד משהו: צרפו את זה להצעת החוק שאושרה בוועדת השרים לפיה יהיה אסור לכנות אדם נאצי או מילה בעלת צליל הדומה למלה נאצי (מעניין אם המילה ציצי נכללת שם). כמו כן, החוק החדש אוסר על לבישת בגדי פסים הדומים ללבוש אסירי מחנות הריכוז. זה מה שקורה כשמשטרת המחשבות פוגשת את משטרת האופנה. הרצל טעה: לא באוגנדה היה צריך להקים את מדינת היהודים, אלא בצפון קוריאה.