לאור המתקפה הכוללת סביב בר רפאלי לרגל הביקור המלכותי של בן הזוג ליאונרדו דיקפריו בישראל, מן הראוי להעמיד כמה דברים על דיוקם.
לפני הכל, אין שום סיבה להתייחס בציניות לפרידה כפויה של בני זוג שנמצאים ביחד כבר כמה שנים, והמרחק הגיאוגרפי פלוס עיסוקיהם השונים מונע מהם להיפגש במשך שלושה שבועות. לא צריך להטיל ספק בגעגועים הכנים זה לזה. ואם החתן המיועד טרח לגרור איתו גם את האמא ואת החבר הטוב, צריך להפנים שמדובר במשהו רציני.
בנושא המאבק המתוקשר בין משפחת רפאלי לצלמי הפפראצי, צריך לומר שבסכסוך שבו שני הצדדים משוכנעים שהם צודקים, כנראה ששניהם טועים (מצלצל מוכר?). המשפחה טועה במגננת היתר, ביחס לביקור כאל מבצע צבאי, בחוסר הנכונות להבין את התקשורת המקומית, ובאי הפקת הלקחים מהביקור הקודם - הם היו יכולים לספק תמונה, בתנאים שלהם, שתרגיע את כלבי הציד.
הפפראצים ושולחיהם טועים באובססיביות היתר, ביחס לביקור כאל מבצע צבאי, בחוסר הרגישות וברדיפת האמוק שעלולה גם לסכן חיים על הכביש, וגם לא בדיוק מציגה אותנו באור יותר מדי מכובד כלפי חוץ.
בינתיים, הפריים הלכאורה משותף היחיד שפורסם הוא זה שקלט צלם חתונות בקיסריה, שבו רואים לכאורה את הזוג לכאורה מאחור (שודר אצל גיא פינס). אמנם אחוריה של הגברת רפאלי ודאי מוכרים, אפילו כשהם ארוזים בג'ינס, ועדיין לא זה האקדח המעשן שכולם מצפים לו. אם הדחף להשיג תמונה משותפת בארץ הקודש מוגדר כשירות לציבור, אז אני כציבור מוותר, ומודה שלא בוער לי לראות תמונה זוגית של השניים בים המלח, או בכותל, או בצפון, או בלשכת הנשיא. זה לא יקדם את חיי באיזשהו אופן.
בכלל, כל הניסיון לנכס את בר רפאלי לאתוס הציוני מעט מגוחך, שלא לומר פתטי. היא לא מייצגת את המדינה, בדיוק כמו שעמרי כספי לא מייצג אותנו ב-NBA, ובדיוק כמו שליברמן לא מייצג אותנו בעולם (אה, אופס). מדובר באדם פרטי שניצל יחד עם משפחתו/מנהליו עד המקסימום את כל הפרצות שמאפשרים החוקים המקומיים והבינלאומיים כדי לקדם את הקריירה כמה שיותר. ההתחמקות שלה מהשירות בצבא אמנם לא מוצדקת, אבל צריך לזכור שהיא לא ערקה, לא ברחה ולא עברה על החוק. ה"נישואים" שלה לחבר משפחתי הוכרו ע"י צה"ל שבמו ידיו אפשר את ההשתמטות. לגבי המיסים – אם החוק מאפשר לה לשלם אותם במקום נוח יותר, כלומר לא למס הכנסה בארץ, למה לא. בואו נודה על האמת, אם לנו הייתה האפשרות גם אנחנו היינו עושים את זה. הניסיון להגדיר את הדברים האלה כפרובוקציות הוא די אווילי. רפאלי היא לא טלית שכולה תכלת, היא פשוט ישראלית שמצליחה עם הקומבינות לא רע.
נכון שההתנהלות שלה בארץ שונה מאשר בחו"ל, שם היא פחות נוטה להסתיר את פניה כשמצלמים אותה ברחוב. ככה זה, בהוליווד היא דג קטן בבריכה גדולה, ובישראל היא דג גדול בבריכה קטנה. במובן הזה, אנחנו דגיגי הרקק שנדבקים ללווייתן הכחול ליאונרדו דיקפריו שבמקרה נסחף לחופינו.
בר וליאו לא יביאו את השלום, לא ישקמו את החינוך, לא יצילו את הכלכלה והחברה, ואפילו לא יקדמו את נושא איכות הסביבה בישראל. ספק רב אם יש להם גם יומרות כאלה, ומיותר מאיתנו לצפות מהם לערך מוסף כלשהו או לאמירה מהותית שתשפיע על חיינו בישראל. במילים אחרות: זכותם המלאה להעביר כאן את הנופש שלהם, זכותם לשמור על פרטיות, זכותם לאהוב ולנופף אצבע משולשת מטאפורית (או אמיתית, איך שבא להם) כלפי הספקנים. ממילא, זה לא שהם באמת סופרים אותנו.
אבל אם כבר אתם תופסים את דיקפריו לכמה שניות, אנא שאלו אותו: מה עמדתו לגבי הופעות באריאל?
להפציץ את הכור הנורווגי
כאילו שחסרים למדינה מתנגדים ואויבים ברחבי העולם, שימו לב עם מי אנחנו מתחילים לריב עכשיו. תאמינו או לא, מדובר במדינה הפסטורלית נורווגיה. מה הנורווגים רוצים מאיתנו, או יותר נכון מה אנחנו רוצים מהם? אז ככה: הקש ששבר את גב הגמל היה כשעירייה נורווגית מימנה נסיעה לניו יורק של תלמידי תיכון שמשתתפים במחזה "מונולוגים מעזה" (שזה כמו מונולוגים מהווגינה, רק קצת יותר מסריח), שעומדת להיות מוצגת בבניין האו"ם. זה הצטרף לתערוכה של אמן נורווגי שמוצגת במדינות ערב ובה מיצגים אנטי ישראלים, סרט תיעודי נורווגי בשם "דמעות בעזה" שעוסק בסבלם של הילדים ברצועה, ספר שפרסמו רופאים נורווגים בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" ועוד תועבות בסגנון.
בתגובה, ישראל מחתה בחריפות (!) באמצעות השגרירות באוסלו. אלא שהתגובה הנורווגית למחאה הייתה מעט מוזרה: הם טוענים שמדובר בחופש הביטוי, ושהממשלה לא מתערבת ביצירות. קונספט הזוי לכל הדעות. אין, מאז שחירבנו את השם הטוב של אוסלו הם רק מחכים להזדמנות לנקום. אחרי היריקה הזו בפרצוף כנראה שלא נותרה לנו ברירה: מוכרחים להפציץ את הכור הנורווגי.
ובעניין החתונה שבדרך
הוזמנו לחתונה של זוג שיוזמן גם לאירוע שלנו. האם אפשר להודיע מראש על קיזוז ולהגיע בלי צ'ק?