5. בד' אמותיו

קחו לדוגמה את דיא סבע, שחקן מכבי נתניה, שהבקיע מפתיחת העונה תשעה שערים בשישה מחזורים - קצב כיבושים מטורף שגם ערן זהבי היה מתקנא בו. האם הוא זומן לסגל נבחרת ישראל למשחקים הקרובים נגד ליכטנשטיין וספרד? לא.

קחו לדוגמה את מונאס דאבור, שחקן רד בול זלצבורג האוסטרית, שמבקיע בצרורות בחו"ל, והעונה הוא עומד על שמונה שערים (שלושה בליגה האירופית) ושישה בישולים. האם הוא זומן לסגל נבחרת ישראל למשחקים הקרובים נגד ליכטנשטיין וספרד? לא.

קחו לדוגמה את מהראן ראדי, שחקן שחתום על חמש אליפויות רצופות בליגת העל: שלוש עם מכבי ת"א ושתיים עם הפועל באר שבע. אחד השחקנים היציבים והמנהיגים הבולטים בליגה. האם הוא זומן לסגל נבחרת ישראל למשחקים הקרובים נגד ליכטנשטיין וספרד? לא.

תחזרו שוב על השמות – ראדי, דאבור, דיא – ונסו להבין מה יש להם במשותף. נכון. כשבוחנים את העובדות אין מנוס מלהגיע למסקנה אחת: למאמן הלאומי אלישע לוי יש משהו נגד אנשים שיש להם ד' בשם. זה ההסבר ההגיוני היחיד. כל ניסיון לפרש אחרת את אי-הזימונים האלה יציג את לוי כנגוע בגזענות, או סתם כאחד שאין לו מושג בכדורגל. וזה הרי פשוט לא יכול להיות.

כשנשאל על כך במסיבת העיתונאים אתמול, אמר לוי ש"לא כל שחקן שנמצא בכושר הטוב ביותר עומד לרשותי". מה? לא ברור. על דיא סבע אמר שלא מספיק "גול פה וגול שם". אלא שהסטטיסטיקה של סבע מדברת כאמור על כושר מעולה מפתיחת העונה, מה גם שבעבר זימן לוי גם שחקנים שבוודאות לא היו בכושר הטוב ביותר באותה תקופה, ואחרים שענו בדיוק להגדרה של "גול פה גול שם", ואז הוא זכה – בצדק – לביקורות. את זה שלוי גונב דעת גילינו לצערנו כבר בראיונות קודמים בקמפיין הזה, אבל לאט לאט מתברר שהוא אפילו לא עושה את זה בתחכום, שלא לומר – מסלף את האמת. שרק ייזהר לא ליפול מרוב הפיתולים שהוא עושה סביב עצמו.

4. המבחנה השנייה

כמה מילים על אוקטופאמין: מדובר בחומר שנמצא לרוב בתוספי מזון ומסייע לזירוז קצב חילוף החומרים בגוף ולפירוק תאי שומן. זה חומר שנאסר לשימוש לספורטאים לחלוטין. באף מינון. כלומר, לדברים שאמרה בעלי הפועל באר שבע אלונה ברקת במסיבת העיתונאים הראשונה לפיהם מדובר ב"חומר ברמה נמוכה" אין כל חשיבות.

עכשיו, כשהאוקטופאמין נמצא כצפוי גם במבחנה השנייה של שיר צדק, הסיפור נהיה הרבה יותר ברור: השחקן השתמש בתוסף מזון אסור והוא יעמוד לדין באופ"א וצפוי לעונש הרחקה של עד שנתיים. מזלו שהוא רק בן 28 וזה לא יסיים לו את הקריירה כפי שקרה למהראן לאלא.

הקבוצה בכל מקרה תישאר נקייה, גם אם יתברר שהחומר הגיע ממנה. מי שייענש הוא האיש שנתן אותו לצדק. לא תהיה כאן אחריות שילוחית. זה ייעצר לכל היותר – בפראפראזה על מה שאמרה ברקת – ברמה הנמוכה של המועדון.

שחקני באר שבע, אליניב ברדה ומאור מליקסון, כתבו ברשתות החברתיות בשם שחקני הקבוצה: "שיר, אתה חבר של אמת... עברנו יחד רגעים של הצלחות, תארים ופסגות. אתה עובר עכשיו רגעים קשים... אנחנו, כל השחקנים, כל המועדון- מאמינים בך, אוהבים אותך, מחבקים אותך, תומכים בך ומצפים לשובך לכר הדשא יחד איתנו... כולנו איתך שיר". נוגע ללב. מה שהם שכחו להוסיף הוא "איזה מזל שזה אתה ולא אנחנו, בחיים לא ניקח ממך אף ביס, ואם בסוף נפסיד את האליפות בגללך נבוא לעשות לך שמיכה".

ואילו בפוסט שפרסם צדק לא שכח השחקן להודות ל"מלך מלכי המלכים... תודה על הנסיון הכי חזק עד כה. תודה שהרמת אותי עוד כמה שלבים באמונה ובבטחון... ותודה שהזכרת לי שכל מה שיש לי זה ממך". ובכן, בהיעדר אשם ישיר למקרה, כנראה שאלוהים בכבודו ובעצמו התפנה כדי להכניס את התוסף האסור למזון של צדק. ​

3. ברצלונה אלופת אנגליה!

אחת ההשלכות למשאל העם בקטלוניה על ההיפרדות מספרד, יכולה להיות מכת מוות לליגה הספרדית. אם ההחלטה הזו תקבל תוקף ספרדי ובינלאומי, ובהיעדר ליגת כדורגל קטלנית, בארסה – לפי חוקי ההתאחדות האירופית - תוכל לבחור באיזו ליגה לשחק: האם להישאר בלה-ליגה, או לעבור לאחת המדינות השכנות - למשל איטליה, צרפת או גרמניה. ואם הליגה הספרדית תתקיים בלי קלאסיקו, האם היא באמת תתקיים? מצד שני, איזו תנופה כלכלית תיתן ברצלונה לכל ליגה שתצטרף אליה (לא שבאנגליה זקוקים לזה כל כך). כמה אקזוטי יהיה לראות משחקי ליגה נגד צ'לסי, יונייטד, סיטי, ליברפול, או לחלופין – יובנטוס, רומא נאפולי, או להמתין לדרבי הצרפתי הלוהט בינה לבין ניימאר ופריז סן ז'רמן. אחרי המשחק הביתי ללא קהל נגד לאס פלמאס בעקבות העימותים האלימים במשאל העם, ולאור הצטרפות הקבוצה לשביתה הכללית בחבל הארץ בקריאה לדמוקרטיה במדינה והמעורבות של שחקנים בולטים כמו פיקה, ממש לא בטוח שהתרחישים האלה כל כך דמיוניים.

2. אל אל סמואל

איזה כיף להיזכר אחת לשנה-שנתיים שיש ספורט נכים בישראל. זה קורה כמובן רק כשיש הצלחה מסחררת של אחד האתלטים הבלתי נלאים האלה, כמו במקרה של מורן סמואל שזכתה השבוע במדליית כסף באליפות העולם בחתירה. עוד תואר מרשים למי שכבר יש לה מדליית ארד מהמשחקים הפראלימפיים בריו בשנה שעברה.

אם הספורטאים הנכים לא היו מגיעים להישגים, איש לא היה שומע עליהם. בדיוק כפי שאם ארגוני הנכים לא היו יוצאים להפגין ולחסום כבישים – איש לא היה שומע על הקצבאות הנמוכות שלהם.

הנכים באופן קטגורי לא נספרים אצלנו כאנשים – נקרא לזה שלמים – והיחס אליהם בהתאם.

כמה נוח להזדהות עם הצלחה, כמה עילאי ומתנשא זה עלק-להזדהות עם המסכנים האלה בכיסאות הגלגלים.

נראה אתכם – ואני מתכוון גם אליי – מסקרים את ספורט הנכים בשוטף, מתעסקים בסוגיות שנוגעות לציבור הנכים בישראל לא רק כשהם עושים משהו שאי אפשר להתעלם ממנו.

כן, זה לא יקרה.

1. לפרוש זה כמו להיות ירדן

הפרישה של הג'ודאית ירדן ג'רבי בגיל 28 בלבד היא פספוס גדול מאוד. מדליסטית הארד מריו, האישה השנייה שזכתה במדליה אולימפית ישראלית אחרי יעל ארד, נמצאת בגיל שעבור ספורטאים אחרים הוא שיא הקריירה, והיא לגמרי הייתה יכולה להמשיך גם לטוקיו 2020 ולהתחרות על מדליה נוספת שהייתה הופכת אותה לגדולת הספורטאיות הישראליות בכל הזמנים.

אבל היא מיצתה, או במילים שלה: "האש כבתה". וזה כל כך חבל. מה גורם לבחורה צעירה לאבד את המוטיבציה כשהיא כל כך צעירה? אם הייתה אומרת שהיא מעוניינת להקים משפחה, אולי היה אפשר לקבל את ההודעה יותר בהבנה (וסליחה אם זה נשמע קצת שוביניסטי). ג'רבי גם הייתה יכולה סתם להחליט לקחת פסק זמן של שנה כדי לעשות חושבים, לנקות את הראש ולספק חשקים ("רציתי לחיות את החיים, לשבור את הדיאטה"), ואז לחזור. זה סופר-לגיטימי. אבל ההצהרה על פרישה סופית מעציבה. אפילו מעט מוזרה.

ספורטאים גדולים באמת יודעים להרים את עצמם ממשברים אישיים, יודעים לסמן לעצמם מטרות כל הזמן (נגיד, זהב אולימפי שטרם השיגו), יודעים לדרבן את עצמם ולא לוותר או להיכנע לשגרה ("אני יכולה להיות אלופת עולם, אלופה אולימפית, אבל זה כבר לא יהיה זה").
אין טעם להתווכח עם מה שירדן ג'רבי מרגישה, ורק היא יודעת עמוק בפנים את הסיבה האמיתית לפרישה המוקדמת שלה. היא ספורטאית נהדרת – לפחות הייתה כזו - ומאוד מצער שאף פעם לא נדע אם הייתה יכולה להיות הכי גדולה שיש.