התכנית קרסה יחד עם המו"מ. נתניהו ואבו מא (צילום: רויטרס)
נתניהו ואבו מאזן. יש דמיון | צילום: רויטרס

תראו מה זה, מה לא הצענו להם: פשרה בירושלים – הצענו להם. ויתורים על שטחי התנחלויות – הצענו להם. הקלות בנושא הפליטים – הצענו להם. אבל אלה, מה שלא מציעים להם, לא מספיק טוב. מה לעשות – אין פרטנר בצד השני.

מי אמר את הדברים האלה?
א. אהוד ברק
ב. בנימין נתניהו
ג. אבו מאזן
ד. סאיב עריקאת
ה. האו"ם ב-1947
ו. כל התשובות נכונות
ז. זה מה שקיבלנו בינתיים

בעבר היה נהוג לומר על יאסר ערפאת אחרי כל משבר במו"מ עם הפלסטינים, שהוא לא מחמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות. וראו זה פלא, מתברר שאת המשפט הזה אפשר להשית גם על ראשי הממשלה הישראלים בשנים האחרונות. כי בניגוד למה שלימדו אותנו אולמרט ושרון, ביבי וברק, היה לא רק עם מי לדבר אלא גם על מה.

ותודה לוויקיליקס של העולם הערבי באדיבות ערוץ אל ג'זירה, שהעלו ועוד יעלו 1,600 מסמכים סודיים לאתר האינטרנט של הרשת (יש להם אינטרנט לפרימיטיביים האלה? יא אללה איך התקדמנו...). אגב, אם במקרה של מייסד וויקיליקס ג'וליאן אסאנג' תפרו לו תיק של עבירות מין בשוודיה, האם יש סבירות שאצל המדליף לאל ג'זירה יגשו ישר לעונש ויחתכו לו את הבולבול? לא משנה.

אז מה קרה כאן בעצם? למה אנחנו עדיין לא מטיילים בקסבה של שכם, מהמרים בקזינו של יריחו, או מנגבים חומוס על חוף הים בעזה? פשוט מאוד: לשני הצדדים יש מכנה משותף עמוק מאוד: שניהם פחדנים, שחוששים מהצל של עצמם ומהתגובות ברחוב, משקשקים מכל מהלך שיכול לערער את הממשלות שלהם, ולא רוצים לעשות שום צעד שעלול חלילה לפגוע במעמד הגבר-גבר שלהם מול השותפים הקואליציוניים הקיצוניים. מבחינתם, מצב של קיפאון מתמשך הוא אידיאלי, ולעזאזל עם איכות החיים (או עצם החיים) של האזרחים שלהם.

ויש עוד יותר מן המשותף בסיפור הזה. גם הבכירים הפלסטינים, במקום להתייחס מהותית לעניין, מתמקדים בלהאשים את התקשורת העוינת. תראו איזה יופי, כנראה שאנחנו הרבה יותר דומים מכפי שאנחנו רוצים לחשוב.

אז אולי בכל זאת חומוס? שמעתי שפתחו בעזה סניף של אבו חסן המקורי-מקורי.

אלוף בצלות

הרמטכ"ל שלא היה, יואב גלנט (צילום: דו"צ)
גלנט. לתפארת מדינת ישראל | צילום: דו"צ

גם אחרי שימוע של ארבע שעות אצל מבקר המדינה, הרמטכ"ל המיועד יואב גלנט לא הצליח להסביר את עצמו ואת האחוזה בעמיקם, אליה סיפח באופן לא חוקי, לכאורה, שטח של שלושים ומשהו דונם. מה שכן, גלנט טוען בתוקף שהוא לא שיקר לבג"ץ בזמנו, אלא אולי "שגה בתום לב". ברור, הרי המפקד גם אף פעם לא מאחר, הוא רק מתעכב (בתום לב).

נו, אם על בכירינו נמנים נשיא לשעבר אנס, ראש ממשלה לשעבר החשוד בסדרת שחיתויות, שר אוצר לשעבר שמעל בכספי ניצולי שואה, מיועד למפכ"לות שהטריד מינית ועכשיו הלורד גלנט, לא נותר לנו אלא להתמלא גאווה.

הבעיה היא שיש חשש כבד שמינויו של האלוף הפיאודל יאושר בסופו של דבר, ולו רק מהסיבה שבמדינה מיליטריסטית כמו שלנו, שמקדשת את ערכי הצבא והמוות על פני ערך החיים, אסור בשום אופן שיווצר ואקום בצמרת הביטחונית (ואין הכוונה לוואקום בצמרת מגדלי אקירוב). אחרת לכו תדעו, צה"ל עוד עלול להיתפס עם המכנסיים למטה כשהוא לא ערוך למאבק הבא. אה, זה כבר קרה פעם?

ובעניין החתונה שבדרך

המשפט הכי מרגיז שאתה יכול לשמוע שבועיים לפני האירוע הוא: אין לכם מה להיות בלחץ.

>> הפוסט הקודם שלי: אהוד ברק דפק וזרק את מפלגת העבודה