קצת לפני תחילת הקלאסיקו אתמול בערב קיבלתי טלפון מליהי. היא שאלה אם ארצה לצפות איתה במשחק. אמרתי שיש לי עבודה ושאולי אגיע באמצע. היא אמרה שלא בא לה להתיישב באיזה בר לבד. הבטחתי למהר. "מה שלומך?", שאלתי אותה לפני שניתקתי. "הכי רע שאפשר".
ליהי בהירת השיער ועדינת ההליכות היא פעילה באנרכיסטים נגד הגדר. בשנים האחרונות הגיעה כל כמה שבועות לכפר נבי סאלח, שהמעיין הסמוך אליו נוכס על ידי מתנחלים בחסות הצבא. היא ופעילים אחרים הצטרפו שם להפגנות של תושבי הכפר, מול סופת גז ועופרת שאין שניה לה בכל הגדה המערבית. הכפר הקטן הזה, מצפון לרמאללה, הופך לשדה קרב של ממש בימי שישי. זאת רק הייתה שאלה של זמן עד שימות שם מישהו, והיה ברור שכשימות - הוא יהיה אחד ממכריה, אם לא היא עצמה.
ביום שישי נפל הפור על מוסטפא תמימי. תמימי בן ה-28 רץ בעקבות רכב משוריין של צה"ל ונורה ממרחק של כשני מטרים. חייל פתח את דלת המשוריין כדי סדק ושלף מבעדה מטול רימוני גז מדמיע שנועד לירות למרחק מאה מטרים. הרגע שקדם להוצאה להורג תועד במצלמה, וכמוהו הרגע הבא, בו שוכב מוסטפא, חייל בצבא כפרו הגזול, על האספלט, פניו מרוסקים ומדממים. לחיילים ישראלים יש משוריינים, קסדות ונשק חם. לתמימי הייתה רוגטקה תוצרת בית ובד שכיסה את פניו והגן עליו מהגז המדמיע. הוא נפטר מפצעיו למחרת הפגיעה. וכן, ליהי הכירה אותו.
"הם יורים אש חיה כל הזמן"
כשהגעתי לבר בו קבענו להיפגש היה המשחק בשיאו. התוצאה הייתה 1-1. דיברנו על ברצלונה. פשוט לא יאומן איך הם משחקים. האמת היא שבתוך רחבת היריב גם מדריד היו נהדרים, אבל פספוסים מסתוריים מנעו הבקעה. אמרתי לליהי שאלוהים מפרגן לה כאוהדת בארסה ממושבו במרומים. "אלוהים על המגרש", היא תיקנה אותי, "והוא ילד ארגנטינאי". "אז ככה אלוהים מעביר את הזמן שלו, משחק כדורגל, במקום לדאוג לעניינים בוערים יותר. מה חבל". היא צחקה, הצלחתי להצחיק אותה.
עברנו לדבר על צ'יפס. הבר בו ישבנו משתבח בצ'יפסים לא רעים שמוגשים עם רטבים מיוחדים כמו פסטו, סאטה וצ'ילי חריף. אחר כך שוב דיברנו על בארסה (שהרחיבה את הפער ל-3-1) ואז, מה לעשות, דיברנו על מי שכבר לא זכה לצפות במשחק הזה, על משמרת המחאה השקטה שהתקיימה קודם לכן לזכרו מול משרד הביטחון, על הנסיעה הצפויה ללוויה ועל המקום המקולל ההוא, אחד מכל כך הרבה מקומות מקוללים, נבי סאלח, המרוחק רק ארבעים קילומטר מכוסות הבירה שלנו.
"בשבילי אין כפר שמאיית יותר מאבק משותף," אמרה ליהי, "אין כפר שמייצג יותר את התקווה שמשהו טוב יקרה כאן". אחר כך הוסיפה: "היו שם כל כך הרבה הפגנות ששמחתי שיצאתי מהן בחיים. הם יורים גז בכינון ישיר כל הזמן, הם יורים אש חיה כל הזמן".
מעולם לא הייתי באירוע בו ירו אש חיה על מפגינים לא חמושים. אני יודע שזה קורה בנבי סאלח על בסיס קבוע ובכל זאת, הדעת מתקשה לעכל. ביקשתי מליהי שתרחיב. "בהפגנה הראשונה שלי שם התחילו די מהר עם גז," אמרה, "עוד כשהיינו בתוך הכפר, ואז די מהר התחילו הקולות של הכדורים, וטל ואני מסתכלות אחת על השנייה ומתחילות לרוץ. כשרצנו העמדנו פנים שזה גומי, אבל כשהגענו למקום מסתור הסתכלנו אחת על השנייה ואמרנו: זה היה חי".
משהו מת בתוך רובנו
צה"ל יורה בנבי סאלח אש חיה על פלסטינים וישראלים, על גברים ונשים, על ילדים ומבוגרים (כך על פי עדויות רבות). הכל כדי להגן על המעיין שנגנב וגודר. שוב, כמו בבלעין, מסתבר שלא רק אש חיה הורגת, ואין ספק שכל סוג של ירי על אוכלוסייה אזרחית הורג משהו גם ביורה עצמו ובחברה השולחת אותו. מי שקהה למוות המיותר, האכזרי והטראגי של תמימי, מי שמצדיק אותו ובוודאי מי שביצע אותו - משהו בתוכו מת. מי ששונא את ליהי שבורת הלב - משהו בתוכו מת.
משהו מת בתוך רובנו, ומשום כך אני כותב את הטור שלי על מוסטפא תמימי מתוך בר תל אביבי. אני מתפלל שאולי לפחות המציאות הזאת, המוכרת, תקל על קוראיי להבין במה מדובר, ולא לכבות מיד את הראש, כפי שרובנו עושים לשמע דיווח על הרוג פלסטיני, כפי שגם אני עושה בדרך כלל, כשהוא לא מכר של ידידה שלי.
מרבית האוכלוסייה בישראל תופסת את ליהי כקיצונית מסוכנת, אבל אני לא רואה שום סכנה או קיצוניות במעשיה, ומנגד מתקשה לדמיין התנהגות קיצונית ומסוכנת יותר מההתאכזרות לאוכלוסיית נבי סאלח. מרבית האוכלוסייה בישראל רואה בתמימי מחבל מסוג כלשהו, אבל העובדה היא שהוא פשוט אינו מחבל. אני המחבל. הרי אני שילמתי מכספי המסים שלי על הרימון שנורה הישר לתוך פרצופו.
אני הרגתי את תמימי, כדי לאפשר לקנאים שליטה בקרקע ובמשאבים של כפרו, כי זהו, כפי הנראה, הצורך הבוער ביותר של עמי ושל מדינתי. אני שברתי את הלב של ליהי. ערב בבר וניצחון של הקבוצה האהובה מרגיע אותו במעט, אבל הצער עמוק אלפי מונים, וסוף לא נראה באופק.