ביבי ושרה נתניהו מתנשקים (צילום: Handout, GettyImages IL)
תמונה שזכתה לפחות סיקור מאשר השמלה השקופה | צילום: Handout, GettyImages IL
במבט ראשון תוצאות מדד הנשים החזקות בישראל – על פי דירוג פורבס - עלולות להטעות: שרה נתניהו, אשתו של ראש הממשלה שאינה מחזיקה בתפקיד ביצועי כלשהו, נבחרה לאישה החזקה בישראל והקדימה בין היתר את מנכ"לית בנק-לאומי רקפת רוסק-עמינח, בעלת קבוצת אריסון שרי אריסון, יו"ר קבוצת שטראוס  עפרה שטראוס ואחרות. ואף על פי כן, בהסתמך על הדיווחים החוזרים והנשנים על מעורבותה של אשת ראש הממשלה בתהליכי קבלת ההחלטות בלשכה החזקה במדינה, דיווחים המופיעים בנימוקיהם של המדרגים אשר הסבירו את החלטתם, עושה רושם כי מדובר בתואר נאמן למציאות.

אין ספק ששרה נתניהו היא אחת הנשים המסוקרות ביותר בישראל. מעת לעת, טומן בחובו הסיקור גם לא מעט ידיעות שהקשר בינן לבין עיתונות מקרי בהחלט כפי שהיה למשל ב"פרשת השמלה השקופה", אך בסך הכל ובמאזן הכללי, נדמה כי גם אם לא כל, הרי שחלק לא קטן מהאזכורים הנוגעים לגברת נתניהו מתייחסים לסוגיות לגיטימיות שמותר וראוי לתת עליהם את הדעת.

למען הסר ספק, שרה נתניהו היא לא הדוגמה הראשונה ובטח לא היחידה לדומיננטיות של "הגברת הראשונה" בתהליך קבלת ההחלטות של בעלה בזירה הפוליטית: אלינור רוזוולט הייתה שם בלשון המעטה בשביל בעלה הנשיא האמריקני פרנקלין רוזוולט, הילרי קלינטון הייתה שותפה מלאה להחלטות שהתקבלו בממשלו של בעלה עוד בטרם מונתה לתפקיד מזכירת המדינה, שרי בלייר הייתה מאז ומתמיד לאשת סודו של בעלה טוני, ואילו כיום, גם ברק אובמה, לא מסתיר את היקף ומידת מעורבותה של אשתו מישל בענייני היום. ההפך הוא הנכון – הוא מודה בריש גלי כי הוא מתייעץ עמה מדי יום ביומו. אז מה בכל זאת מבדיל בינן לבין הגברת נתניהו? הסגנון – הזמינות – והנגישות לציבור הרחב.

עיקר הביקורת הציבורית על מעורבותה של שרה נתניהו בענייני הלשכה היא קודם כל ולפני הכל פועל יוצא של מעטה החשאיות שעוטף את הדינמיקה בין בני הזוג. בארצות הברית אף אחד הרי לא שופט את ברק אובמה על כך שהוא מתייעץ עם אשתו (וכן, קרוב לוודאי גם על מינויים אלו ואחרים שאותם יש בכוונתו להעביר). במחוזותינו מנגד, הפעילות שמתבצעת מאחורי הקלעים מגבירה את החשדנות כלפי אשת ראש הממשלה.

להתגבר על הפחד מהתקשורת

ואם נמשיך לרגע על הציר שבין ירושלים לוושינגטון, הרי שבניגוד מוחלט להתנהלותה של מישל אובמה, הגברת נתניהו לא פוגשת את הציבור הרחב, לא מדברת עם התקשורת, לא יוזמת כנסים ולא מקדמת מהלכי מדיניות בנושאים החשובים לה. שרה נתניהו נחבאת אל הכלים בין היתר משום שהיא חוששת כי דווקא חשיפה תקשורתית תעשה לה עוול – היא לא מאמינה, במידה לא מועטה של צדק, שהכתבים שבפניהם היא תפתח את ביתה ואת סיפור חייה ישקפו את הדברים כהווייתם עת יכינו את כתבתם. נדמה כי שאלת הביצה והתרנגולת מעולם לא הייתה רלוונטית יותר.

במידה ויאיר לפיד ונפתלי בנט לא יחליטו לשבור את הכלים מוקדם מהצפוי, ובהינתן העובדה שלא יתרחשו כאן אירועים דרמטיים מדי, הרי שקרוב לוודאי כי הממשלה ה-33 תוכל להשלים את הקדנציה שלה במלואה אם רק תרצה בכך. סביר גם להניח באותה הנשימה כי תהיה זו הקדנציה האחרונה של בנימין נתניהו ועל כך יעידו הרמזים שאותם הוא מפזר בפורומים סגורים, כמו גם כמות האנשים המבקשים לרשת אותו – הן מתוך הליכוד – והן מחוצה לו.

בנסיבות הללו הייתי מציע לגברת נתניהו למתג את עצמה מחדש בשנים הבודדות שעוד נותרו לה בתפקיד. אחרי הכל – גם שרה נתניהו, בדיוק כמו כל אדם אחר, רוצה שיאהבו אותה, שיעריכו אותה ושיוקירו את פועלה – במובן הזה, הקדנציה הנוכחית יכולה להיות נקודת המפנה מבחינתה. 

אז נכון, אין זה אומר שהחל ממחר תכבוש שרה את כל תכניות האירוח כמו מישל אובמה, תעמוד בראש מיזם ממשלתי רחב היקף כמו הילרי קלינטון או תשא נאומים חוצבי להבות כמו אלינור רוזוולט, אך אם רצונה במהפך תדמיתי הרי שההתגברות על הפרנויה התקשורתית חייבת להיות הצעד הראשון. היציאה היזומה אל אור הזרקורים יכולה לעשות לה רק טוב משום שלעד עדיף להיות זה שמכתיב את סדר היום ולא מי שמגיב לו.