מעל הכל, הכותרת של הבחירות הללו הייתה אחוז ההצבעה הנמוך שמשקף, ולא בפעם הראשונה, את תחושת המיאוס וחוסר אמון המובנה של הציבור כולו במערכת הפוליטית - הלאומית והמקומית כאחד. מדובר בתמרור אזהרה שלא ניתן להתעלם ממנו משום שאם לא יהיה חדש תחת השמש המאוכזבים של היום יהפכו ליורדים של המחר.
המאמצים המשותפים של דרעי וליברמן לא הספיקו
המירוץ שהיה למעניין ביותר על הנייר התנהל בירושלים עם יום שנפתח בביקור של שני המועמדים בכותל המערבי והסתיים בתוצאות שבישרו על קדנציה שנייה לניר ברקת. בקצב הזה, סביר מאוד להניח שבעוד חמש שנים יעשה ברקת את הקפיצה המתבקשת מבחינתו לפוליטיקה הארצית.
ההפסד של משה ליאון היה צפוי למדי וזאת על אף המאמצים הגדולים שהשקיעו אביגדור ליברמן ואריה דרעי במטרה לחולל מהפך בעיר. ליברמן יצא מהמירוץ הזה עם ידו על התחתונה אך מבחינתו מדובר בלא יותר מבלון ניסוי – יום הדין הפוליטי שלו, תרתי משמע, יגיע ב-6 בנובמבר עם ההכרעה במשפטו. באם לא יורשע, יהפוך שר החוץ לשעבר לאדם שמחזיק בידיו את המפתחות לעתידה של הממשלה הנוכחית. ואם זה תלוי בו – היא לא תמשיך לכהן זמן רב במתכונתה הנוכחית. עם זאת, לטובת מי שחושב שראש הממשלה יתבטל בפני ליברמן ויעניק לו שליטה בלעדית במהלכים, אני מזכיר שמדובר באדם שהשפיע על הבחירות בעיר הבירה בלי לומר מילה – גם לעובדה שלא תמך רשמית בליאון הייתה השפעה של ממש על התוצאה הסופית.
מנגד, אריה דרעי, שותפו של ליברמן לברית המוניציפלית, יכול להרגיש מאוכזב ברמה האישית וזאת לאחר שלא הצליח לספק את הסחורה ולסייע לליאון לכבוש את כיכר ספרא. חופש ההצבעה שהוענק לחברי חסידות גור וחסידות בעלז במהלך היום סימן את ניצני הפילוג במחנה החרדי והמסר שנקלט היה חד משמעי – אנחנו לא בכיס של אף אחד. יחד עם זאת, עוד מוקדם להספיד את יושב ראש ש"ס, במידה וליברמן יזוכה ויוביל את מדינת ישראל לבחירות חדשות יקבל דרעי את ההזדמנות לנצל את המומנטום האלקטורלי מפטירתו של הרב עובדיה יוסף ולהוכיח כי ככל שמדובר בטאץ' הפוליטי – טרם נס ליחו.
בחירות לא מנצחים בפייסבוק
תושבי תל אביב, עיר ללא הפסקה בימים כתיקונם, הפגינו אדישות מתמשכת כשרק שליש מהמצביעים הטריחו עצמם למתחמי ההצבעה. ההתלהבות שאפפה את הפעילים של ניצן הורוביץ לא הספיקה מול חולדאי המנוסה וגם הפעם, בדיוק כמו במקרה של "ארץ חדשה" לפני עשרה חודשים, נוכח הציבור הישראלי לדעת שבחירות לא מנצחים בפייסבוק – אלא בקלפי.
ובכל זאת, תרשו לי לחזור רגע לאדישות הכללית שליוותה את הבחירות הללו. אחוז ההצבעה הכללי עמד על קצת יותר מ-40% מהציבור – נמוך אפילו יותר מאחוז ההצבעה בבחירות הקודמות. בטווח הארוך מדובר במגמה מסוכנת כי המרחק בין תחושת חוסר הייצוג לבין החיפוש אחר עתיד טוב יותר במדינה אחרת הוא לעד קצר מאוד. אם מקבלי ההחלטות רוצים להשיב את אמון הציבור במערכת הפוליטית עליהם להכניס תיקון נוסף לחוק שינוי שיטת הממשל – מעבר לבחירות אזוריות ברמה הלאומית.
רק מעבר לבחירות אזוריות למשכן המחוקקים (בדומה לשיטה הנהוגה בארצות הברית) יחזיר את אמון הציבור למערכת. רק בחירה אישית במועמדים שיתחלקו למחוזות גיאוגרפיים תגרום לציבור להבין שהוא באמת משפיע על הנעשה ותיאלץ את המועמדים עצמם לייצג את האינטרסים של אלה שבחרו בהם – ותגרום להם לפנים שלכל אחד יש תחליף. כל זאת בניגוד למצב הקטוסטרופלי בו אנו חוזים היום – כאשר אין לנבחרי הציבור תמריץ של ממש לייצג את בוחריהם – במקרה הטוב את מתפקדיהם – ובמקרה הגרוע את קברניטי הוועדה המסדרת. אם וכאשר, הרי שהחזרת האמון במערכת הפוליטית הארצית תחלחל מטה לרמה המקומית.
וכן, מי שרוצה לעודד את הציבור להצביע בבחירות המקומיות יהיה חייב להפוך את יום ההצבעה ליום שבתון ויפה שעה אחת קודם. בינתיים, העלות הכרוכה בפספוס שעות העבודה – פשוט גדולה מהתועלת.