ארגון "בצלם" משווק את עצמו ברחבי תבל כארגון זכויות אדם – וככזה אך טבעי היה לצפות לכך שקברניטי הארגון יעניקו במה ומעמד שווים להפרות כאלה ואחרות משני צדי המתרס. בפועל, הסיקור החד-צדדי (הבא לידי ביטוי בין היתר בכמות האייטמים שניתן לבחון ולכמת) בו חזינו בין היתר במלחמה האחרונה מעלה לכל הפחות ספק בכל הנוגע ליכולתו של הארגון לספק את הסחורה באופן שאינו נגוע במשוא פנים. הקמפיין "לילדים בעזה יש שמות" שנפסל לשידור על ידי בית המשפט והכתבה שעסקה ב-"משפחות שהופצצו בתוך ביתן" הם בבחינת דוגמאות לסוג התכנים שמילא את מרבית עמודי אתר האינטרנט של התנועה במהלך "צוק איתן". אזכורם של הקורבנות הישראליים בעימות היה לכל הדעות מינורי בהשוואה לסיקור התקשורתי שהוענק להפרות שהתבצעו לכאורה על ידי ישראל. וזה, תאמינו או לא, רחוק מלהיות הדבר הבעייתי ביותר.
הבעיה העיקרית שלי עם "בצלם" והסיבה שבגינה לעולם לא אראה עין בעין עם הארגון נעוצה בכך שבחלק לא מבוטל מהמקרים מעניקים, לכאורה, קברניטי הארגון בדבריהם לכלי התקשורת הזרים לגיטימציה לגורמים המבקשים להזיק למדינת ישראל – בין אם במובן הפיזי ובעיקר בזה התדמיתי. למען הסר ספק, איני מאשים את מנכ"ל "בצלם" חגי אל-עד או מי מחבריו בבגידה או בקשירת קשר מכוונת כלשהי להשמדתה של מדינת ישראל – אלא שאת הדברים שעליהם חזר אל-עד במהלך המלחמה ניתן לראות בבחינת סיוע ורבלי אשר שירת את מבקריה של ישראל במלחמה על דעת הקהל – בין אם בפועל הוא רצה בכך ובין אם לאו.
לשם המחשה, בראיון שהעניק אל-עד לתחנת הטלוויזיה הבריטית SKY NEWS במהלך חודש יולי טען מנכ"ל "בצלם" כי ישראל הפרה את החוק הבינלאומי כשהפכה את בתיהם של מחבלי החמאס למטרה לגיטימית. עבדכם הנאמן אינו משפטן אך למיטב ידיעתי כל התקיפות הצבאיות שיצאו לפועל במהלך "צוק איתן" אושרו על ידי משפטנים הבקיאים בהלכות זירת הלחימה המודרנית. במצב כזה אנו עומדים לכאורה בפני המסקנה לפיה חגי אל-עד לא אמר את האמת כשבחר לענות כפי שענה – או שגם אם הוא אמר את מה שנתפס כאמת לדעתו הרי שברור שהיא הרבה יותר שנויה במחלוקת והרבה פחות חד-משמעית מכפי שניתן להתרשם מצפייה בראיון עימו. כך או כך, בשני המקרים, זכו מבקריה החריפים של ישראל לחיזוק נוסף.
זאת ועוד, רק בשבוע שעבר חזינו בדוגמה נוספת כאשר בראיון שהעניק אותו אל-עד לשרון גל וכשהאחרון שאל אותו האם הוא מגדיר את חמאס כארגון טרור – התחמק המנכ"ל מהענקת תשובה ברורה ובחר להסתתר מאחורי ההגדרה הפורמלית לפיה מדובר לדידו ב-"ארגון פלסטיני חמוש". גם במקרה הזה, מדובר איפוא בהיתממות מקוממת שחייבה לטעמי סנקציה כנגד הארגון. הסנקציה אמנם הגיעה בדמות ההחלטה לא לאפשר ל"בצלם" להעסיק מתנדבים במסגרת השירות הלאומי אך נכון לרגע כתיבת הדברים ההחלטה הוקפאה עד להמשך הבירורים בסוגיה. שאלת השירות האזרחי במוסדות "בצלם" היא חסרת משמעות, היא רחוקה שנות אור מלהיות הדבר שהכי מפחיד את קברניטיה. הסיוט הגדול ביותר שלהם הוא שהאנשים שהזדהו או היו מזוהים עם מטרות הארגון יתפכחו לפתע ויבינו כי ישראל היא ממש לא האיש הרע בסיפור. השינויים התודעתיים שאליהם התייחסתי במאמר על אביב גפן גרמו לי לחשוב שהיום הזה קרוב בהרבה מבעבר.
כולנו מבינים שחופש הביטוי הוא עיקרון נעלה המהווה חלק בלתי נפרד מהמסורת הדמוקרטית. ואף על פי כן, אסור למושג הנשגב הזה להפוך לכסות המכשירה כל אמירה באשר היא. ארגון "בצלם" – ובמובן הזה הארגון וקברניטיו חד הם – חייב לשאת באחריות למסרים היוצאים מבית מדרשו. במובן הזה, הוצאתו של הארגון מחוץ לחוק אינה המהלך הנכון – מה שלא ניתן לומר על סנקציות אחרות שיגרמו למי ממקבלי ההחלטות לחשוב פעמיים לפני שיכינו את התשובות לראיון הבא.