נתחיל בחישוב המספרי המתבקש – כיום נהנה ראש הממשלה מרוב מספרי של 68 חברי כנסת. במידה והחילוף אכן יתבצע ייהנה נתניהו מרוב של 70 חברי כנסת כך שבמובן הזה מדובר על מהלך משתלם, אך כמובן שלא די בחישוב המספרי בכדי לספר את הסיפור כולו.
הרציונל העיקרי שבגינו יילך ראש הממשלה על מהלך דומה, אם וכאשר ייצא לפועל, יהיה רצונו לא להעניק "זמן מסך" ליריביו הגדולים ביותר – לפיד ובנט – שאף לא מסתירים את רצונם (בעיקר בכל הנוגע ללפיד) לרשת אותו כבר בבחירות הקרובות. הקואליציה היא המקום בו מתקבלות ההחלטות החשובות וגם אם הן לא תמיד פופולריות הרי שהישיבה בקואליציה עדיפה עשרות מונים – במרביתם המוחלט של המקרים - על פני תהום הנשייה שנקרא אופוזיציה.
לשם המחשה, נבחן את החודש הלא פשוט שעבר על יאיר לפיד ועל מפלגתו יש עתיד. הביקורות הלא פשוטות שליוו את גזירות התקציב התחלפו זה מכבר בדעת קהל מעט חיובית יותר משום שבשבוע שעבר הצליחה ועדת פרי להשלים את עבודתה לכל הפחות על הנייר ובכך לסמן הלכה למעשה "וי" על אחת מהבטחות הבחירות המרכזיות של לפיד – להביא לממשלה נוסח מוסכם של הצעת חוק לגיוס חרדים תוך פרק זמן של 100 ימים לערך מתחילת כהונתה.
הפוליטיקה היא עסק הפכפכך, פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה אבל כל עוד אתה נשאר על הגלגל ומסוגל לקבל החלטות אופרטיביות יש לך סיכוי ליהנות מהדינמיקה הזו – ואת מרחב התמרון הזה נתניהו לא מעוניין להעניק ללפיד שמהווה מבחינתו איום ישיר גם אם זו תהיה הקדנציה האחרונה של נתניהו כפי שצופים מרבית הפרשנים. זאת כמובן מבלי שהזכרתי את האיומים על ראש הממשלה מבית, ממפלגתו שלו, בדמות יעלון וגדעון סער שלוטשים עיניים לכיסאו. ומה באשר לבית היהודי? ראש הממשלה לא זקוק לסיבה מיוחדת בכדי לנסות ולהיפטר מבנט.
גיבוי משלי יחימוביץ'
אז אם אנחנו כבר מבינים מי ייצא מהקואליציה, הגיע הזמן להתייחס למי ייכנס אליה. מפלגת העבודה והעומדת בראשה לא הסתירו את כוונתם לגבות את בנימין נתניהו אם וכאשר בנט יפרוש מהקואליציה על רקע המשא ומתן המדיני. במובן הזה אגב, ניתן לבחון את הרמזים על חידושו של המשא ומתן המדיני בסוף החודש והפגישות התכופות בין קרי לנתניהו, בבחינת גורם שיזרז את פרישתו של בנט – גם אם לא עכשיו – אז בעוד כחצי שנה או אפילו מאוחר יותר – וזאת על רקע סירובו הצפוי להשלים עם ההקפאה בהתנחלויות – צעד מדיני שבהחלט שצפוי להיות מועלה על הפרק.
ראוי לשים לב לנקודה נוספת, במהלך חודש מאי תקפה שלי יחימוביץ במישרין אך ורק את יאיר לפיד במחאה על גזירות התקציב. בדרך כלל היא הייתה מוסיפה בנקל גם את נתניהו – הפעם היא כמעט ונמנעה מלהזכיר את שמו. האם הסיבה לכך היא ההסכם הבלתי כתוב שיש ביניהם על כניסתה העתידית לקואליציה? ימים יגידו.
שקט תעשייתי
לא צריך להסביר בפירוט כה גדול את הסיבות שבגינן בנימין נתניהו לא באמת זנח את הברית עם השותפות הטבעיות שלו – הן המפלגות החרדיות. מבחינתו ש"ס ויהדות התורה הן השותפות האולטימטיביות גם אם כרגע היה עליו לוותר עליהן על רקע האילוצים האלקטורליים שאחרי הבחירות – ובראשם - הברית החזקה שנוצרה בין בנט ולפיד.
אם וכאשר המהלך יקרום עור וגידים תהיה לבנט – ובעיקר ללפיד דרך עיקרית אחת להרוויח ממנו בכל זאת נקודות זכות פוליטיות – למסגר את ההחלטה בקונטקסט מאוד ברור של בגידה ברצון הבוחר כפי שזה בא לידי ביטוי בבחירות האחרונות. אם יעלה בידיו לעשות כן – נתניהו עשוי להפסיד את כל הקופה – אם בכלל יחליט להתמודד.
בשורה התחתונה מדובר עדיין במחשבות ראשונות שטרם עלו על פסי היישום הפורמליים אך אל תתפלאו אם נחזה בשינויים פרסונליים בשולחן מקבלי ההחלטות עוד הרבה לפני הבחירות הבאות.