מאמרים רבים עוד ייכתבו על הסיבות שמאחורי ההצלחה האלקטורלית הכבירה והמפתיעה של יאיר לפיד כבר בבחירות הראשונות שבהן הוא נטל חלק. אני עצמי כתבתי על זה כאן בימים הראשונים שלאחר היוודע התוצאות. אפשר להפליג בדיונים על עידן הפרסונליזציה המתמשך שבו אנו נמצאים, עידן שבו לא בוחרים עוד במפלגות כי אם באנשים שעומדים בראשם, גם אם באופן פורמלי זו לא השיטה. אפשר לדבר על המעבר של אנשי התקשורת אל הזירה הפוליטית, ואפשר לדבר גם על הדם החדש שהביא עמו לפיד, הכל נכון, אך מעל הכל נדמה
לי, צריך לדבר על האג'נדה שעמה הגיע לפיד. ולא, לא מדובר באג'נדה של שנאת חרדים, כי אם ברצון לאזן, ואולי לתקן, את עוולות העבר.
בואו נבחן את הטיעונים שעלו בהצעות אי-האמון שעליהן הגיב לפיד: הרב פורוש מיהדות התורה האשים את הממשלה, ואת לפיד כמחזיק בתפקיד בכיר בה, בהפקרת הילדים שאת קצבאותיהם הוא צפוי לקצץ. לפיד ענה כי האחריות העליונה לגידול הילדים מוטלת קודם כל ולפני הכל על הוריהם, ורמז שאם ההורים לא מסוגלים לכלכל או לפרנס את ילדיהם, הרי שאך טבעי הוא שיעשו חושבים בטרם הם מביאים את הילד הרביעי, החמישי, השמיני או העשירי לעולם. האם זו שנאת חינם? האם זו טעות? האם לא מדובר בטענה נכונה שמתכתבת עם המציאות הגלובלית?
בקדנציה האחרונה נשלטה ועדת הכספים, אחת החשובות שבוועדות הכנסת על ידי משה גפני מיהדות התורה. הוא שלט בוועדה ביד רמה ואף על פי שלזכותו ייאמר כי הוא לא עשה אך ורק לביתו ולסקטור שאותו הוא מייצג, הרי שחלק לא מבוטל מההקצבות המגזריות אכן תפחו. כך למשל, בשנת 2010 זכו הכוללים לעיבוי תקציבי בסך 70 מיליון שקלים ואילו המועצות הדתיות זכו לתוספת של 74 מיליון שקלים. כן, זוהי הדמוקרטיה, פעם זה גפני – פעם זה מישהו אחר. נחכה ונראה מה מתכנן סלומיאנסקי. "אל תיתן ואל תיקח" צעק אתמול הרב ישראל אייכלר ללפיד, לא מדבשך ולא מעוקצך הייתה כוונתו. עכשיו הוא נזכר.
פניית הפרסה של יחימוביץ'
מפלגת העבודה מצדה, בהצעת אי-אמון שהוגשה על ידי הניצב לשעבר והח"כ הטרי משה מזרחי, טענה כי היא מתנגדת לתכנית האוצר למסות את מכוניות היוקרה. אפשר להתנגד להצעה ואפשר לתמוך בה, כל אחד ודעתו הוא, אך הדבר המעניין כאן הוא פניית הפרסה של שלי יחימוביץ' אשר התעקשה למתג את עצמה בתור רובין הוד תוצרת הארץ. אז למה בכל זאת הציג מזרחי את הצעתו? התשובה פשוטה - מפלגת העבודה צריכה להזכיר לבוחריה שגם היא שם – בכנסת – חיה ונושמת – גם אם עמוק בפרפורי גסיסה. מעניין מה למצביעי המפלגה, אלו שנשארו, יש להגיד על זה?
הצעת האי-אמון השלישית עסקה בטענתה של זהבה גלאון בדבר הקיפאון במשא ומתן המדיני. גם במקרה דנן מדובר על הצעה שנכתבה בשביל הכותרת – בשביל להזכיר לבוחרי מרצ שיש מי שמייצג את האינטרסים שלהם. כמו במקרה של מפלגת העבודה או המפלגות החרדיות, אין בכך שום דבר פסול חלילה, אך גם גלאון עצמה, בדיוק כמו כל יתר עמיתיה שישבו באולם ידעו היטב שמדובר בלא יותר מהרצון לסמן וי – תלונה לשם תלונה.
בשורה התחתונה ברור שהצעות אי-אמון חייבות להיות חלק בלתי נפרד מעבודת הכנסת. מדובר בחלק אינטגרלי מהמערכת הפוליטית ומהמשטר הדמוקרטי אך השאלה המתבקשת היא האם לא ניתן היה לנצל את הזמן הזה לטובת עוד דיון באחת מוועדות הכנסת או לחילופין לטובת ניסוחה של הצעת חוק שבאמת יכולה להיטיב עם האזרחים - לא חבל על הזמן?