בסוף השבוע הקרוב ייערך במילאנו אירוע הפיינל-פור של הכדורסל האירופי ולמרבה המזל גם מכבי תל-אביב תהיה שם ותקווה לכל הפחות להעפיל לגמר שני בארבע השנים האחרונות. מכבי לא תהיה שם לבד משום שכמיטב המסורת יגיעו עמה גם אלפי אוהדים שיעודדו ללא הפסקה – אבל הטור הזה לא מוקדש להם אלא דווקא לכל אותם הצהובים שיצפו במשחק מול צסק"א בסלון ביתם – ולא - זה ממש לא מה שיהפוך אותם לאוהדים פחות טובים מאלה שיהיו בפורום במילאנו.
בתור אדם שמאוד אוהב ספורט – וכדורסל וכדורגל בפרט, מאז ומתמיד לא רציתי להיכנס לדיון שבוודאי מוכר לכל אוהד באשר הוא: אני מדבר על הדיון העקר שעוסק בשאלה הנצחית - במה נמדדים אוהדים? האם אוהד "טוב" הוא מי שמלווה את קבוצתו כמעט לכל משחק – בבית ובחוץ – או שמא דווקא מי שלא מפסיד ולו משחק אחד – אך צופה בכולם מהבית? האם זה מי שמלווה את קבוצתו לחו"ל אך לא מגיע לבלומפילד או שמא מי שפוקד את קרית אליעזר אבל מפחד לטוס אפילו לקפריסין? השבוע, ועל רקע הפיינל-פור המתקרב, גם אני וגם חלק גדול מחבריי הצהובים הפכנו בעל כורחנו למושא הדיון המרגיז הזה.
עבדכם הנאמן אוהד את מכבי תל-אביב ומנצ'סטר יונייטד פחות או יותר מאז שהתחלתי לראות ספורט בצורה סדירה (את יונייטד התחלתי לאהוד דווקא אחרי התבוסה המכוננת לסאות'המפטון של ברקוביץ') אבל אני לא מהאנשים שהולכים לכל משחק ומשחק של הצהובים – ובתיאטרון החלומות העונה לשם אולד טראפורד טרם יצא לי לבקר. מעולם לא חשבתי שזה הופך אותי לאוהד פחות טוב מזה שמתגורר מול נוקיה או מגיע מארצות הברית כדי לצפות ברוני ו-ואן-פרסי בפעולה.
הניסיון לכמת אהדה ולייצר היררכיה של אוהדים מסורים יותר או פחות מנוגד בכל מהותו למה שהספורט אמור לסמל – תחושת הזדהות עם הסמל, המועדון, השחקנים או הצוות המקצועי – רחוקים או קרובים מהם ככל שנהיה. אמנם מדובר במושגים שונים לחלוטין אבל הדבר דומה לניסיון המגוחך לכמת אמונה – האם מי שמבקר בכותל מדי יום ביומו הוא בהכרח מאמין אדוק יותר ואדם טוב יותר ממי שהגיע לכותל פעם אחת בחייו? בעיניי, התשובה לשאלות האלה היא "לא" חד-משמעי.
בפעם האחרונה שבדקתי, המחיר הממוצע לחבילת הפיינל-פור עמד על כ-1500 יורו. יש אנשים שעבורם מדובר בהוצאה גבוהה מדי (מישהו מכיר מישהו ש-7,000 שקל לפני הוצאות זו לא הוצאה חריגה בשבילו?) סיבה לגיטימית לחלוטין במדינה שבה המשכורת החודשית הממוצעת כמעט זהה בשוויה לעלות החבילה - אבל למען הסר ספק – לא מדובר רק על שאלת הכסף. יש את מי שרגיל לראות את המשחקים עם החברים – ויש את מי שרגיל לראות עם המשפחה – ויש גם את אלה שמאוד רוצים ויכולים לרכוש – אבל הפעם משהו אחר מנע מהם להחזיק בכרטיס. כל אלה לא הופכים בין לילה מאוהדים לטרמפיסטים אוהדי הצלחות.
יש משהו מאוד יומרני ומכוער ברצון לחרוץ גורלות ולתייג אנשים על בסיס קריטריונים שרירותיים של אהדה. שאלת ההגעה למשחקים היא רק סימפטום מקומם אחד – אבל הניסיון לגלות למי יש גדול יותר לא מסתיים שם. לכל מועדון גדול שמכבד את עצמו יש מועדוני אוהדים שעורכים מפגשי צפייה ומנהלים דיונים ערים, וירטואליים ו-"אמיתיים", על מצבה של קבוצתם האהובה. כל אוהד מכיר את הרגע הזה שבו הוא ירצה לבקר את התנהלות המועדון או לייחל לפיטוריו הקרבים של המאמן הנוכחי (אישית, כך הרגשתי השנה כשצפיתי במנצ'סטר יונייטד) – אבל רגע – מה יגידו שאר החברים במועדון האוהדים? האם יסתכלו עליו מוזר? האם ינדו אותו? אין שום סיבה שהאוהדים יטרידו את עצמם בשאלות האלה. איש באהדתו יחיה.
אני וחבריי הצהובים מאחלים לכל הנוסעים למילאנו נסיעה טובה ומקווים שהיא תסתיים עם גביע אירופה שישי. אנחנו נצפה בכם מכאן, נכסוס ציפורניים ונחזיק אצבעות – עזבו את ההתנשאות – סעו – תיהנו – בסופו של דבר ממילא ניפגש ב-206.