זה לא תפס כותרות ראשיות, אבל פורסם בכל זאת: ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, אמר שלשום כי הוא מעדיף להסתפק בירושלים שממערב לגדר ההפרדה. גם הוא מבין שהדבר האחרון שישראל זקוקה לו הוא להמשיך ולהיות אחראית לגורלם של שני מחנות פליטים בריבונותה. גם הוא נחשף לסוד: מעולם לא שלטנו באמת בשטחים הללו. גם לפני שנבנתה גדר ההפרדה בימי אריאל שרון, היה המחסום הצפוני בירושלים רחוק ארבעה (!) ק"מ מן הגבול המוניציפלי של ירושלים והריבוני של ישראל.
ניר ברקת אינו מפנה את האשפה ואינו מסוגל לגבות את תשלום הארנונה מן הפריפריה של מזרח ירושלים. זו עיר אחרת, רחוקה מאד, שרגלו של ישראלי אינה דורכת בה, ואשר האחריות הרשמית למתרחש בה מוטלת, בלי כל קשר למציאות, על ראש העיר.
"חלוקת ירושלים" וייחוסה למי שמוכן לוותר על המקום החשוב ביותר לעם היהודי, הייתה סיסמת בחירות יעילה למדי של הימין. יעילותה נבעה בעיקר משום שעבור רוב הישראלים ירושלים המזרחית היא הכותל המערבי והשכונות הישראליות שנבנו בה אחרי מלחמת ששת הימים; לא השכונות הערביות ורבע מיליון הפלסטינים החיים בהם, והנהנים מזכויות תושב מלאות.
חלוקת ירושלים המזרחית אינה רק חשובה להנהגה הפלסטינית, שלא תוכל להסכים לשום הסדר קבע בלי מזרח העיר, אלא גם לנו – ירושלים המערבית עם השכונות הישראליות בירושלים המזרחית מהוות, יחדיו, את ירושלים היהודית הגדולה ביותר בהיסטוריה, והסכם שלום שיעניק לישראל הכרה בירושלים שכזו כבירתה, ויאפשר העברת כל השגרירויות מתל-אביב לירושלים, יהיה הישג עצום לכל מי שיחתום עליו.
מה משותף לבגין, שמיר, שרון ונתניהו?
אני זוכר שיחה עם אהוד אולמרט לאחר כישלון שיחות "קמפ דיוויד" (קלינטון-ברק-ערפאת) ביולי 2000. הוא היה אז ראש עיריית ירושלים, ואני ישבתי בלשכתי במשרד המשפטים במזרח ירושלים, ברחוב סלח א דין, לב ליבה של ירושלים הערבית. הוא הגיע אליי בשעת ערב מאוחרת וניתח את הסיבות לכישלון הפסגה. כשהגענו לירושלים אמר לי שגם הוא מבין שאין לנו שום אינטרס לאומי לשלוט בשכונות הערביות של העיר, אבל רעיון החלוקה בעייתי מאד משום שטכנית הוא פשוט בלתי אפשרי. חלפו שנים לא רבות, ואולמרט הפך ראש הממשלה. כראש ממשלה עמד בכנסת והסביר את חשיבות חלוקתה של ירושלים ואת אפשרות חלוקתה. הטעם הטכני הוסר, ככל הנראה, מסדר היום.
אז למה הבטיח מנחם בגין שירכוש בית במושב בסיני, ואחר כך ויתר על כל סיני, שטח הגדול פי שלושה ממדינת ישראל? למה נלחם יצחק שמיר בכל כוחו כנגד ועידה בין לאומית, ולבסוף הוליך אותנו לוועידת מדריד? למה הודיע אריאל שרון כי דין נצרים כדין תל-אביב, ואחר כך נסוג, חד-צדדית, מכל רצועת עזה? למה הכריז בנימין נתניהו כי מדינה פלסטינית מסוכנת לעתידה של ישראל, ואחר כך הלך לבר אילן והכריז על תמיכתו בה? ולמה צריך היה ניר ברקת, איש הימין, להפוך לראש עיריית ירושלים כדי שגם לו יירד האסימון, ושגם הוא יבין את איוולת שלטוננו על מחנות הפליטים בעיר הזו, שלא אוחדה מעולם?