הפרטים המתפרסמים עכשיו נראים תמוהים בעיני המתבונן: הרי המלך חוסיין הזהיר את ראש הממשלה גולדה מאיר. והמרגלים שסייעו לנו העבירו ידיעות על תרגילים ועל כוונות ועל תכניות ואפילו ראש המוסד הבין שתהיה מלחמה. לא ברור איך, אחרי כל הדברים הללו, לא העיר עוזר ראש המוסד את המזכיר הצבאי של גולדה בליל יום הכיפורים כדי לבשר לה שעוד מעט תהיה מלחמה.
איך מברק חשוב לא הגיע לכל מי שהיה צריך להגיע, איך ראש אמ"ן לא הבין, איך החיילים לא היו בעמדות, איך לא גייסו מילואים? הקורא הנבון, שלא חי את שש שנות העיוורון הישראליות, בין 1967 ל-1973, פשוט לא יכול להבין איך אנשים מפורסמים כל כך, נערצים כל כך, שחלקם אפילו הוטבעו על שטרות הכסף שלנו והאחרים מונצחים ברחובותיה ובשכונותיה של הארץ, לא הבינו כלום.
עיוורון מדיני
וכמה שזה מרגיז, יש דבר מרגיז עוד יותר – גם אם מישהו היה מתעשת, ומעיר את תא"ל ישראל ליאור (המזכיר הצבאי) באמצע הלילה, וגם אם המזכיר הצבאי היה תופס אומץ ומעיר את הגברת הזקנה באותו אמצע הלילה, כלום לא היה קורה. כשהקונצפציה כל כך ברורה, כשבמפלגת העבודה נמצא החוג לשלמות הארץ, כשאנשים כמו נתן אלתרמן וחיים גורי חותמים על "קול קורא" המתנגד לחלוקת ארץ ישראל אחרי המלחמה, כשאחד משני מנהיגי מפ"ם, יעקב חזן, מביע הערצה למתנחלים בשטחים ורואה בהם את ממשיכי דרכם של החלוצים לפני קום המדינה, כשממשלת גולדה מתנגדת לפגישה בין נחום גולדמן, שהיה אז נשיא הקונגרס היהודי העולמי, לבין נשיא מצרים, גמאל עבדל נאצר, כשגולדה מתנגדת להצעת יארינג לשלום עם מצרים של סאדאת (הצעה שהיתה כמעט זהה להסכמי קמפ דייויד מ-1978) ולהצעת משה דיין לסגת מתעלת סואץ, ולכל הצעת שלום שהועלתה בפניה, וזאת, בגיבוי מי שנחשב עד למלחמה כחכם באדם – ישראל גלילי – אז באמת לא חשוב מה עשה עוזר ראש המוסד בלילה.
עיזבו את הפרטים. הם חשובים לרושמי העיתים. לנו חשוב העיוורון המדיני שסימא את מי שהוביל, מלהבין את המידע שהגיע אליו. מי שחושב שהעיוורון הזה בא אל קיצו בעקבות המלחמה, שהוכיחה איזו איוולת היתה המחשבה שהשטחים הם חגורת בטחון – שיקום.