הסיקור על כך שחרדים הם אלו שתקפו ערבי הוא פופוליסטי, וזאת משתי סיבות. הראשונה היא שזה לא ממש מעניין או חשוב לדעת אם התוקף חרדי, דתי או חילוני. השנייה, והחשובה יותר, היא שבעוד ש"דמם" של החרדים מותר בתקשורת, זה של תוקפים ערבים, במקרים אחרים, מוגן יחסית. זאת, למעט ממקרים חריגים. כתושב ירושלים, האמינו לי, האלימות נמצאת – ובשפע - משני צידי המתרס.
חוקי הצביעות של הפוליטיקלי קורקט לא מאפשרים לכתוב על אלימות מצידם של ערבים. גם כשנכתב, תמיד מדובר ב"בן מיעוטים" וכדומה. אבל במקרה של אלימות מצידו של חרדי? פה, פה כבר יש לנו ידיעה חדשותית. "חרדי היכה ערבי". כשהמצב הפוך, כבר לא מדובר בחדשות.
התוצאה היא שבשל חוקי הפוליטיקלי קורקט, כדי חלילה לא לומר משהו שפשוט אסור שייאמר, משום מה האלימות הערבית בירושלים מסוקרת פחות. אין באמירה הזאת כדי להכליל כלפי ערביי ישראל, למרות שברור לי שכך זה נשמע. ישנם רבים, חכמים, טובים ומצוינים. אבל באותה נשימה, בפועל, לפי נתונים של המשטרה – אחוז האלימות אצלם גבוה יותר, ואי אפשר שבגלל שלא נעים לדבר על זה – זה לא ידובר ולכן גם לא יטופל.
אין זה אומר שכולם אלימים, אין זה אומר שהם נולדים כך, אך זאת התוצאה. יכול להיות שהסיבה היא קיפוח, יכול להיות שהסיבה לכך היא הזנחת המגזר ויכולות להיות לכך אלף ואחת סיבות נוספות – אך לא יכול להיות שהתוצאה תהיה אלימות. מדובר באינטרס לאומי של כולנו, שגם ערביי ישראל יודו בכך. מדובר בחמישית מהאוכלוסייה, וקרוב לחצי מהפשיעה - כ-80% ממקרי הירי וכ-40% מניסיונות הרצח.
לשבור את העצמות לעבריינים
אם בחורות חוששות ללכת ברחוב בגבעה הצרפתית בירושלים (זאת לפי סקר של אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית) בגלל ששורקים להן ומאיימים עליהן, אם ליד הבית שלי אני כל הזמן אני שומע על תקריות דוגמת תקיפה בגרזן וניסיון דקירה, כתופעה חברתית זה מסוכן הרבה יותר מטיפש חרדי אחד.
אותו טיפש חרדי אחד שתקף צעיר ערבי ללא סיבה, אם כך אכן היה, ראוי לכל גינוי אפשרי וגם לענישה חמורה, אבל הסכנה הטמונה באדם אחד שביצע מעשה אלימות מסוכנת פחות מבני אדם רבים שנוקטים באלימות באופן שיטתי.
אפשר לטעון שגם במקרה של צעירים ערבים שתוקפים יהודים מדובר רק בבעיה פרטנית. שמדובר בצעירים בודדים ומתוסכלים, אך זאת תהיה טענת סרק לאור הנתונים. כאמור, המדינה לא חפה מטעויות בטיפול במגזר הערבי, אבל התוצאה לא יכולה להיות נקיטת אלימות כלפי אזרחים תמימים ושומרי חוק. הפיתרונות יכולים להיות מגוונים: עוד השקעה בחינוך, עוד השקעה באכיפה ואולי בעיקר עוד השקעה בענישה.
הבעיה בסיקור התקשורתי לא סמנטית. הסיקור התקשורתי המעוות משפיע על המדיניות של מי שאמונים להוביל אותה, שלא חושבים שזה מספיק חשוב ולכן לא מקצים מספיק משאבים, וזה מוביל לנקודה הבאה. פעם היו כאן מנהיגים שלא פחדו להצהיר שאפשר לשבור עצמות למי שלא שומר על החוק. הכוונה היא כמובן לא רק לעבריינים מן המגזר הערבי, אלא לעבריינים. נקודה. לכל פורעי החוק, יהיו מי שיהיו.
מבחינתי, לשבור לאותו חרדי את העצמות (אם הוא אכן אשם) וגם לשבור לערבים שתוקפים את העצמות (אם אכן הוכחה אשמתם). לשבור את העצמות, באופן מטאפורי כמובן, לכל אדם ואדם שעובר על החוק וגורם לאזרחים שומרי החוק, אלו שעדיין ממשיכים בכך, לאבד אמונה במערכת שתוכל לדאוג להם. בתי המשפט מקלים? תעבירו חקיקה. אל תשלימו עם זה.
פעם אלה יהודים שתוקפים ערבים, פעם מדובר בערבים שתוקפים יהודים (כשזאת, כאמור, לפי הנתונים בעיה קשה יותר שכדי לטפל בה צריך להצביע עליה). השורה התחתונה: בגלל מערכת משפטית מקלה, אותם עבריינים – משני הצדדים - צוחקים על המערכת. מגיעים לדיון בבית משפט, מנופפים לשלום למשפחה שלהם. מחויכים. יודעים שייצאו מזה ברוב המקרים.
והאזרחים הטובים, שומרי החוק? אנחנו נפגעים. פעם היו כאן מנהיגים שלא חששו ממערכת משפט שתגנה אותם. אותה קשיחות עשויה להועיל לחיי העבריינים עצמם, אגב. מה שבטוח הוא שאם נתעלם מזה – זה כנראה לא ייעלם מעצמו.