שלום, קוראים לי יאיר, ולמרות שאני מאוד אוהב לשתות, אני עדיין לא אלכוהוליסט. למזלי, האלכוהול החזיר לי לא מעט אהבה, חיבר אותי לאנשים מעניינים, חלקם הקיאו עליי, ולקח אותי למקומות בעולם, מהם חזרתי חי כדי לספר איך וממה מייצרים אותו. כמו בכל מערכת יחסים, היו לנו גם לא מעט רגעים קשים: לילות שלמים שנמחקו מהזיכרון, ובקרים עצובים של כאבי ראש ונקיפות מצפון שהסתכמו בהחלטה: "אני לא שותה יותר. בחיים". ככה זה כשאוהבים.
עד תחילת המילניום שעכשיו, השתייה הייתה נחלתם של מעטים, שלא עשו מזה עניין. בשנים האחרונות הלך והתהדק, בצדק או שלא, הקשר בין שתייה לבין מעשי אלימות, אונס ותאונות דרכים. רוצים לנחש איך מרגיש מי שאחת האהבות הגדולות שלו הופכת למכת מדינה? תנו לי לעזור לכם עם זה: רע מאוד.
טוב בפיק-אפ, רע בכביש
אתמול אישרה מליאת הכנסת רף שכרות מחמיר לנהגים מקצועיים ונהגים עד גיל 24. לא מזמן נאסרה מכירת אלכוהול בחנויות אחרי השעה אחת. רוצים לנחש איך זה גורם לי להרגיש? תנו לי להפתיע אתכם: טוב. אפילו טוב מאוד.
אבל זה לא מספיק. אלכוהול זה לא משחק. זה חומר רציני שגורם לאנשים לחשוב שהם מספרים בדיחות מצחיק יותר, ושהם מתחילים טוב יותר עם בני/בנות המין השני. עד כאן בסדר, אבל הבעיה היא שהוא גם גורם להם לחשוב שהם נהגים טובים יותר. בתי החולים ובתי הקברות מלאים באנשים שחשבו שהם נהגים טובים יותר ובאלה שנסעו איתם וגם בנוסעים שסתם באו ממול.
לא צריך "חוקים", אתם בטח מגחכים עכשיו מול המסך. "מי שם זין על חוקים, ניצב בר-לב?". אני יודע, חוקים נוצרו כדי שיפרו אותם, אבל הם גם הדרך היחידה של המדינה להגן על האזרחים שלה. זה שלא מעט אנשים רוצחים כאן אחד את השני עוד לא גרם לאף אחד לפעול לביטול החוקים בנושא. בתחום האלכוהול אנחנו זקוקים לענישה מהסוג שיגרום לי לחשוב פעמיים אם אני עולה על הקטנוע אחרי שתי בירות, למרות שעשיתי את זה כבר מיליון פעמים ולא קרה כלום. כמה כבר תעלה לי מונית הביתה? רק קצת יותר מעוד כוסית שאני לא באמת צריך.
בואו נלמד מהגויים
לפני קצת יותר משנה, בנסיעה לבוסטון בענייני בירה, קניתי חצי ליטר באחד הדוכנים בשוק האוכל. כשיצאתי לרכוש לעצמי מרק צדפות בדוכן הסמוך, המוזגת אמרה: "סליחה, אסור לך לצאת עם הבירה מעבר לקו הצהוב". היא שמרה לי על הבירה, אני הלכתי להביא את המרק ובדרך חשבתי כמה זה מוצדק. מי שרוצה לשתות, שיעשה את זה בכיף, במקום שיודע לטפל בשיכורים, במקום להטריד את כל השוק.
חברה שלמדה באוסטרליה סיפרה לי שכדי להיות מנהל משמרת בבר, צריך על פי חוק לעבור קורס במהלכו לומדים לזהות את שלבי השכרות, איך להתמודד איתם, מתי להזמין לשיכור מונית ומתי להזמין לו ניידת. אם חלילה יקרה לו משהו בדרך הביתה, האחריות היא על בעלי המקום. הייתי שמח לשתות במקום שבו מנהל המשמרת יגיד לי מתי צריך לקחת את הרגליים ולעוף לו מהעיניים, במקום לפנק אותי בעוד צ'ייסר.
בשנת 2005 שומר בבר בוונקובר לא נתן לי להיכנס לפני שהראיתי לו תעודה מזהה. ולא, לא נראיתי הרבה יותר צעיר מאיך שאני נראה היום. מרגיע אותי להיכנס למקום שמצליח גם למכור כמויות מטורפות של אלכוהול וגם להתייחס לחוק בשיא הרצינות, כי מישהו מפקח עליו. אי אפשר להגיד על האמריקאים, הקנדים ובטח לא האוסטרלים שהם לא שותים כמו חיות, אבל הם לפחות עושים את זה הכי בטוח שאפשר.
באוזני רוחי אני יכול לשמוע את מחוקקינו המתלהמים מטילים חוקים דרקוניים, מעלים מסים באלפי אחוזים, חוסמים רחובות וסוגרים בארים בחצות כדי להילחם בנגע האלכוהול (ולעשות עוד כותרת בעיתון). לפני שזה קורה, בוא ניקח קצת אוויר, נחשוב, נלמד מאחרים, נסדיר את צריכת האלכוהול שלנו בכמה חוקים ותקנות ונאכוף אותם כמו שצריך. כן, זה כולל הורדת הרף לאפס על נהיגה בהשפעת אלכוהול לכל הגילאים ומכירה רק בחנויות ייעודיות. זה אמנם יגביל במעט את החופש שלנו, אבל את המחיר הזה חייבים לשלם, ועדיף לפני שיקום הגאון שיציע להוציא את האלכוהול מחוץ לחוק, או לפני שיבוא מולך במאה שישים קמ"ש האידיוט ששתה צ'ייסר אחד יותר מדי.