טלוויזיה מעופפת (צילום: stock_xchng)
נתראה בשמחות, אחות שלו | צילום: stock_xchng

בתחילת השבוע בא הטכנאי ולקח את הממירים. יותר נכון, בתחילת השבוע הטכנאי התקשר מלמטה וביקש שאני אוריד לו את הממירים כי הוא לא מוצא חניה ליד הבית שלי. "גבר" הוא אמר לי, כאילו מערכת היחסים שלנו שימשה השראה ליצירת "שיר הרעות", "יש מצב שאתה יורד לעזור לי?". ברור שהיה מצב. זחלתי מתחת לכונניות מאיקאה, תלשתי את הקופסאות האפורות המכוסות שכבה דקה של אבק, נברתי בסבך הכבלים שחיבר בינן לבין עוד כמה מכשירים כסופים עם צגים מהבהבים, החרדתי מרבצם כמה עכבישי ענק ועוד כמה חרקים שלא הצלחתי לזהות ויצאתי לעזור לחבר החדש שלי, הטכנאי.

יותר מדי טכנאות לא הייתה שם. הוא בדק שהקופסאות שלמות, שרבט חתימות על כמה טפסים צבעוניים, זרק את הסחורה לתא המטען - האמת, אפילו סרבל או טנדר של טכנאים לא היה לו - ונסע. זהו. מכאן אין דרך חזרה. אין לווין. אין כבלים. אין ערוצים. לוח השידורים עבר לידיים שלנו.

הקץ לעבדות

הייתי שמח לספר על השלבים שעברתי בדרכנו להחלטה הבלתי נמנעת הזו, בצירוף שפע של נימוקים חינוכיים וסוציאליים, אבל לא היו שלבים כאלה. פשוט נמאס לי. נמאס לי להגיע הביתה סחוט מהעבודה, לשבת כמה דקות מול סיטקום, להתעורר ארבע שעות מאוחר יותר עם צוואר תפוס וריח רע מהפה, לגרור את עצמי למיטה ולקרוא לזה יום. נמאס לי מזה שברוב שעות היממה דלוק בבית איזה מכשיר שלא מפסיק לשפוך צעקות וצחוקים מוקלטים ופרסומות, כמו זקן טרחן או ילד עם הפרעת קשב חמורה, שלא אכפת לו אם מישהו בכלל שומע אותו. ונמאס לי לשעבד את סדר היום התרבותי שלי לשרירות הלב ושיקולי הרייטינג של גופים משדרים ומתכנני לוחות שידורים באשר הם.

"מה יהיה עם הילדים?" שאל אותי כל מי שסיפרתי לו על המהלך. "יש לי חדשות בשבילך", עניתי, ויש לי חדשות בשביל כולכם: הילדים שלי, ילידי הניינטיז, לא יודעים אפילו שיש דבר כזה לוח שידורים. הם לא מחכים לאף אחד שיקרין להם סרטים וסדרות או שישמיע להם ברדיו שירים שהם אוהבים. יש להם מחשב, והם לא מפחדים להשתמש בו. עוד לא נולד הבן זונה שיקבע להם מה לראות בטלוויזיה ומתי.

"ואיך אתה מתמודד?" מגיעה השאלה הבאה. אני אגיד לכם איך. בהתחלה היה קשה, אני מודה, אפילו קשה מאוד. כמעט כמו להפסיק לעשן. השעות הריקות מילאו פתאום את הבית והפחידו את כולנו מאוד. כמו כל מכור בגמילה, הלכנו לישון מוקדם כדי לא להתמודד עם הקריז. אבל כשהולכים לישון מוקדם במקום להימרח על הספה בשביל עוד כמה פאנצ'ליינים, קמים עם המון אנרגיות חדשות. כל היום פתאום נראה אחרת.

הקץ לזפזופ

בקרוב: מהפכה במחירים (צילום: גלובס)
עוד לא נולד הבן זונה שיקבע לנו מה לראות | צילום: גלובס

ואז התחלנו לחפש במה למלא את הזמן שהתפנה. אחרי שקראתי שוב את כל מה ששווה לקרוא שוב בספרייה שלי, עשיתי מינוי לספרייה העירונית. לא DVD - ספרים רבותי ספרים. באיזה עוד מקום בעולם אפשר, תמורת הצגת תעודת זהות בלבד, לקבל גישה לכמות כזו מטורפת של ספרות, שגם אם תקרא ספר ביום, לא תסיים בימי חייך? התחלתי לבלות יותר זמן במועדון הכושר. נכון, יש שם המון טלוויזיות, אבל אני לא חושב שזה רע להתעדכן מפעם לפעם במה שקורה בהוליווד. וכשאני רוצה לראות סרט או סדרה, אני צריך ממש לרצות למצוא אותם. ויש הבדל גדול בין לראות סרט שבוחרים לראות לבין משהו שבמקרה משודר ונתקעת עליו בזפזופ.

אבל היתרון הכי גדול הוא כשבני זוג בגיל ההסכמה, שעדיין די נמשכים זה לזה, מוצאים את עצמם ערב ערב מוקדם במיטה, אחרי שעה של אימון גופני ועם המון אנרגיות. אני לא צריך לספר לכם איך זה נגמר.

>> הפוסט הקודם שלי: איך לבחור צימר
>> הבלוג של דודו כהן: איזה זבל אתם נותנים לילדים שלכם לראות?