מאז שאני זוכרת את עצמי, נורא התרגשתי לקראת האולימפיאדה. כולם מתרגשים ככה לקראת האולימפיאדה, לא? יש בזה גאווה לאומית, חגיגיות, קרנבל כזה. אבל בשבילי האולימפיאדה היא משהו משפחתי, התחרות הזאת טבועה בשם המשפחה שלי. אני לא זוכרת מתי בדיוק הבנתי את זה ב-32 השנים שחלפו מאז נולדתי. היו תקופות שזה היה אחד הדברים הראשונים שסיפרתי על עצמי, והיו תקופות שהעדפתי להצניע. אני לא גדלתי לתוך טרגדיה, אבל כשאני מספרת שאני נכדתו של יוסף גוטפרוינד, שנרצח באולימפיאדת מינכן – אנשים נחמצים.
אני די משוכנעת שהבית שלי הוא הכי שמח בעולם. יש לי ארבעה אחים ביולוגיים ועוד אחד מאומץ, יש לנו חמישה כלבים, שני נספחים קבועים, הבית שלנו הוא ברדק. אבל רק לאחרונה למדתי להבין שבשמחה הזאת, העצב הוא חלק מהעניין.
אמא שלי, יעל, היא האישה הכי חמה שתפגשו. באחריות. היא הייתה אז בת 12, ואף פעם לא העידה שהייתה הילדה הכי מקובלת בכיתה. אבל בשנה הזאת היא הייתה הילדה שכולם קינאו בה. אבא שלה, איש גדול וחזק, נסע לייצג את ישראל באולימפיאדת מינכן. זה היה עניין גדול בבית הספר, והיא, ילדה שמנמונת ושקטה, הייתה נפוחה מגאווה. היא לא מדברת הרבה על ילדותה, רק מספרת שגדלה בבית אשכנזי קשוח שבו גבינה צהובה הייתה חגיגה של ממש. לאחרונה פשפשנו שוב בחפצים של סבא, ומצאנו שם גלויה שהוא שלח לה ממינכן, ימים ספורים לפני שנרצח, ועליה תמונה של גור לברדור. הוא כתב לה, לבת שלו, שהוא רוצה להביא לה אחד כזה, אבל מפחד מאמא, שבוודאי לא תסכים.
אמא שלי מעולם לא קיבלה לברדור – לכו תדעו, אולי בגלל זה יש לנו בבית כל כך הרבה כלבים – כי יום אחד בספטמבר, הכל השתנה. לא הייתה אז טלוויזיה, הם שמעו ברדיו שמשהו נורא קרה. ואז בא הדוד ולקח אותם לכותל להתפלל. ואז אמרו ברדיו שכולם שוחררו בחיים. ואז אמרו שלא. שכולם מתים. ואז היו 11 ארונות עטופים בדגלי ישראל, וגזיר עיתון שעליו כתוב "המשחקים חייבים להימשך".
התמונות נחשפות אחרי 40 שנה
אמא מעולם לא דיברה על האסון, אבל זה תמיד היה שם, חלק מאיתנו. אני זוכרת שבכיתה ה' התבקשנו לכתוב חיבור, ולי לא ממש הייתה אפשרות בחירה. אמא אמרה לי "תעתיקי את העבודה מבן הדוד שלך יוסי", וכך עשיתי. ציירתי יפה על השער את לוגו חמשת העיגולים הצבעוניים מסביב לכותרת "הטרגדיה של משפחת הי"א ושל משפחתי". לא נראה לי שידעתי בכלל מה זאת טרגדיה. בתיכון, כשהבנתי שמי שייך לנבחרת האתלטיקה זוכה להשתחרר משיעורים ומימי לימודים, ניגשתי למאמן וסיפרתי לו על סבא. למחרת כבר הייתי בפנים. אמא מעולם לא באה לתחרויות, וגם לא שמרה את המדליות שלי (זה לא שהייתי טובה, פשוט המתחרים האחרים היו גרועים).
אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה התחלתי לחקור את הנושא. הייתי אז עיתונאית צעירה במקומון הירושלמי "כל העיר", והיה איזה מפיק הוליוודי שעבד על סרט דוקומנטרי והתחוללה מהומה גדולה מסביב. המפיק, ארתור כהן, רצה להשתמש בתמונות של הנרצחים, בתמונות של הגופות של כמה מהם, סבי ביניהם. בתמונה רואים את סבא הגדול, שני מטר גובה, יושב כפות במסוק, גופו מחורר, ראשו שמוט, ללא רוח חיים. בעצתו של העורך שלי החלטתי להצטרף לפגישה של כל המשפחות עם עורך הדין שייצג אותם. באתי בשביל לכתוב על זה, אבל אז נפל לי האסימון. באמצע הוויכוח קמתי, ילדת טיפשעשרה חוצפנית, ואמרתי להם שעם כל הכבוד לכבוד המת, כבר יותר מ-20 שנה הם נלחמים על הנצחה והכרה, והתמונות האלה שישודרו בכל העולם בטח יעשו איזה אפקט. מאוחר יותר הסרט זכה באוסקר על הסרט התיעודי הטוב ביותר.
השנה שוב טולטל הזיכרון שלנו. בעקבות בקשה של אוצרת שעשתה תערוכה על הספורט הישראלי, נשלחה משפחתי לפשפש בארגזים של סבא שבמשך כל השנים הללו נרקבו במרתף. ישבנו כולנו בסלון בית הוריי בירושלים והתחלנו לשלוף את החפצים בזה אחר זה. מצאנו מפתח, מפתח הכניסה לחדרו של סבי במגורי הספורטאים. המפתח הזה היה בכיסו של סבא בעת שנורה למוות, ועליו נשארו עד היום כתמי דם ברורים. מצאנו את הגלויות שהוא כתב לשתי הבנות שלו, שבהן סיפר כמה מינכן יפה ושהלוואי שייקח אותם לשם יום אחד. מצאנו תמונות מהערב שקדם לרצח, ובהן כל חברי המשלחת הלכו לצפות בהצגה "קזבלן" וחגגו אחר כך עם השחקנים. ומצאנו גם מצלמה עם פילם.
אחרי פיתוח התמונות נותרנו המומים. סבא לקח איתו את המצלמה הזאת לטקס הפתיחה, ותיעד עבור בנותיו את המשלחת הישראלית צועדת עם דגלי ישראל. אני מכירה את התמונות האלה, אבל לא מהזווית הזאת. אני מכירה את אלו שצולמו על ידי העיתונות בשחור לבן ב-1972, אני מכירה אותן מכל אולימפיאדה בטקס הפתיחה, אבל הפעם ראיתי אותן מזווית אחרת, מזווית של אדם שהיה לבוש במדים חגיגיים, מאדם שיצא לייצג את המדינה בכבוד גדול וחזר בארון עטוף בטלית.
מה ביקשנו? רק דקה
סבא שלי היה גיבור. בגלל שנסע לאולימפיאדה הזאת כשופט הוא היה אמור ללון במגורי הסגל היוקרתיים, אבל ביקש להישאר עם חבריו הישראלים. הוא האיש שחסם בגופו את המחבלים והצליח להציל חיים של שני אנשים אחרים. האם יש בכך נחמה? כנראה שלא. אבל כשמזכירים את זה לאמא שלי היא מזנקת 40 שנה אחורה, ופתאום היא שוב אותה ילדה בת 12 נפוחה מגאווה. היא לא תודה בכך, אבל רואים עליה שהיא חוזרת מיד לאותה תחושה מדהימה, רגע לפני שהתהפכו לה החיים.
בעוד כמה ימים שוב נצפה במשלחת הישראלית צועדת בטקס הפתיחה. כולנו נתמלא גאווה, אבל אמא שלי לא תשב לראות את זה. כמו תמיד, גם הפעם עסוקות משפחות מינכן בחודשים שלפני האולימפיאדה בדבר אחד – במלחמה על דקת דומייה. מבחינתי דקה אחת לא יכולה לפצות על חיים שלמים, אבל כואב לי לראות את המאבק של המשפחות שרוצות הכרה, שרוצות כל אחד ואחת מהם, יתומים ואלמנות, לחזור שוב לרגע הזה שהרגישו אז, יום אחד בספטמבר 1972, כשעוד היו גאים ונרגשים. דקה אחת שפויה.
אלא שהוועד האולימפי ויתר עליהם מזמן. מי רוצה לזכור אנשים מתים, טרור ומחדל? אף אחד לא רוצה לזכור ספורט שהוכתם בדם. את המתים אין להשיב (אשתו, סבתי, נפטרה שנים ספורות אחר כך ממחלה וצער), וסבא שלי במותו באמת ציווה עלינו חיים של שמחה. אמא אומרת שתמיד היה חשוב לה שאף אחד לא ייקח את הילדות מהילדים שלה, היא ואבא עשו הכל כדי שתמיד יבקע צחוק גדול מהבית שלנו. אבל בכל פעם שמישהו מאיתנו טס לחו"ל, האמא השמחה שלי בולעת כמה כדורי הרגעה. "אני זוכרת שאבא שלי יצא עם המזוודות והייתה שמחה גדולה", היא אמרה לי לא מזמן ברגע נדיר, "הוא יצא בשמחה גדולה אבל לא חזר משם". אנחנו חייבים להמשיך להילחם על הדקה הזאת, אנחנו חייבים לתת לאמא שלי שוב, גם אם רק לדקה אחת, להיות אותה ילדה גאה.