אודלי'ה בן זיקרי אפללו
רק אחרי מספר ימים הבנתי שרעדתי בכל הגוף. אודלי'ה בן זיקרי אפללו
חוקי הבית

1. חל איסור מוחלט לנעול את הדלת בזמן מקלחת!
2. יש להקפיד על מקלחת מהירה!
3. חל איסור להאזין למוזיקה הבוקעת מאוזניות!
4. חל איסור מוחלט להגביר מוזיקה בבית!
5. חל איסור מוחלט לנעול את דלת החדר!
6. חל איסור מוחלט להסתובב מחוץ לבית ללא השגחת מבוגר!

אני בטוחה שקריאת החוקים והכללים החלים בביתי, גרמה לכם להרים גבה, אולי אפילו לרחם על ילדיי, אולי אפילו להניע אתכם לכדי פעולה כמו לפנות ל"אגודה לשלום הילד",  לשירותי הרווחה, לרשויות –  והכל בשם הרצון להציל את ילדיי. ממני.

האמת היא שהחוקים הללו יוצרים לי תדמית של אמא קשה, מסרסת, כמעט מתעללת.
אבל אם אוסיף לפני הכל את המשפט "שלום, אני אודלי'ה, אמא של רוני (בת 11.5) ואמרי (בן 7.5), ואני מתגוררת בקיבוץ כפר עזה הסמוך לעזה" – אני בטוחה  שתתמלאו חמלה, שלא נאמר הערצה. הערצה לאמא החרדה, הדאגנית, המסורה אך נטולת היכולת להעניק לגוזליה הגנה וביטחון. במילים אחרות – אמא מדגם חדש, דגם עוטף עזה.

האמת, כל חוק נולד מתוך ניסיון החיים המטורף בעוטף עזה. הראשון נולד ממה שקרה לאמא שלי, המתגוררת בשדרות, כשהייתה במקלחת כשנשמעה אזעקת "צבע אדום". אמי  נסה על נפשה אל המקלט הממוקם כארבעה מטרים מהמקלחת, החליקה ושברה את רגלה. היא הייתה מגובסת במשך שלושה חודשים ותישאר עם נכות לעולמי עולמים.

החוק השני נולד מאירוע שחוויתי על בשרי. אחרי יום מתיש ומלא תלאות – עבודה, ילדים ולימודים – החלטתי לעשות מקלחת חמימה ומרגיעה. התמקמתי מתחת למים הנעימים, ונתתי להם לזרום לי על השכמות. עצמתי עיניים ובקשתי כמה דקות של שקט. כמה שניות מאוחר יותר נשמעה אזעקת "צבע אדום". הלחץ הכניע אותי. הלחיים הפכו אדומות, גופי נע בין רעד שתלטני לתחושת רפיון עד כדי שיתוק. זינקתי לעבר הדלת אבל לא זכרתי אם לסובב את המפתח על צדו הימני או השמאלי. פתאום נשמע פיצוץ אדיר, והילדים, ששהו באותה העת בממ״ד, היו מבוהלים וחרדים לגורלי.

רוני ואמרי
יש להם אלפי אחים ואחיות - וכולם מפוחדים. רוני ואמרי
החוק השלישי והרביעי נולדו לאחר אותו ערב חורפי וגשום. רוני שלי ישבה בחדרה והאזינה למוזיקה דרך האוזניות שלראשה. כשהחלה אזעקת צבע אדום, לא היה לה סיכוי לשמוע אותה. אמרי שם פעמיו לממ"ד ואני רצתי מהסלון אחוזת אמוק לעבר חדרה של רוני, ובלי מילים פשוט גררתי אותה לממ״ד (בכל זאת, עמדו לרשותי שניות ספורות. הפעם זריזות היא שם המשחק). הפרצוף המבועת של רוני לא עוזב אותי עד עצם היום הזה, למרות שחלפו למעלה משלוש שנים.

החוק החמישי והשישי הם תולדה של שלל התנסויות שהמשותף לכולן הוא אזעקת "צבע אדום", הגורמת לתחושה של ערפול מחשבתי ולפרפור הלב. או במילה אחת – פחד!

יש מי שסבורים שהאזעקה היא המזל הכי גדול שלנו, כי היא מאפשרת לנו מנוסה לכאורה. אבל אנחנו אומרים – זהו שלא. במקרים רבים מתפוצץ הטיל ורק לאחר מכן, אם בכלל, נשמעת אזעקה.

מה יעשה ילד שמפחד מטילים?

לפעמים מתעורר בי פחד אשכח  איך חיינו קודם. אז אני עוצמת עיניים, ומנסה לחזור במנהרת הזמן 12 שנה אחרונה. להיזכר, להתרפק, להתגעגע וגם לבכות.

אני נזכרת איך גדלנו למרחבים אינסופיים. המון ירוק בעיניים, ריח השדות והפרדסים שהרחיב מדי בוקר את הריאות. ציוץ של ציפורים, צחוק ילדים מתגלגל, לינה בשטח, הנאה ממשחקי רחוב, קפיצה בשלוליות (הילדים שלי קרואים לזה "התבצבצות"). זו לצד זה שכנו השמחה והשקט, מן שקט מהסוג הנעים והמרגיע. מי היה מאמין שהשקט הזה היה  לשקט שלפני הסערה. סערה שכבר לא משאירה אף אדם מעוטף עזה אדיש, סערה שטומנת בחובה פחד גדול, פחד שמשתלט על הגוף ומכניע אותו כבר במערכה הראשונה.

הפחד הוא תחושה טבעית, ויש סוגים שונים של פחדים –  מגבהים, ממעמקים, ממעליות, ממבחנים. אבל לנו, תושבי עוטף עזה, יש פחד מסוג אחר. פחד מטילים. רק שלנו אין את הפריווילגיה לוותר. הוויתור היחיד שעשוי לגאול אותנו הוא למעשה ויתור על החיים.

מכונית אחרי פגיעת פצמ"ר
"ראיתי את ההרס הגדול ולראשונה פרצתי בבכי"
המבוגרים שבינינו מסווים את הפחד ועוטים מסכה (מפחיד אותנו לפחד), מתוך מחשבה שאנו  צריכים להיות עוגן לילדים, מעין ממ"ד אנושי. הילדים שלנו כבר לא מפחדים ממכשפות ושדים, הם מפחדים מהמציאות, וכשהם מבקשים להתגבר על הפחד הם פשוט מפליגים בדמיון, ומדמיינים לעצמם שבא לעוטף עזה גואל.  

אז מה יעשה ילד שמפחד מטילים? לא ילך לבית הספר? לא ישחק במגרש המשחקים?
לא ישב בביתו ויאזין למוזיקה? לא ייהנה משוטטות בטבע?, לא ישן בשקט בחדרו?

מלבד לנשום הוא אינו מסוגל לעשות דבר, וגם הנשימה הזו כבדה ולפעמים משתתקת.  הילד הזה מפוחד, הילד הזה הוא שלי, הילד הזה הוא של כל תושבי עוטף עזה, לילד הזה יש אלפי אחים ואחיות, וכולם דומים – כולם מפוחדים.

בני ערובה של הפחד

ב-24 לאוקטובר 2012 הפחד שלי נגע בשמיים. בשעה שבע בבוקר נשמע "צבע אדום". הילדים ישנו בממ"ד, ואני רצתי אליו במהירות הבזק אבל לא הספקתי לסגור את הדלת. הפיצוץ היה אדיר, וההדף זרק אותי ישירות על רוני. הילדים התעוררו בבהלה, הבטתי בעיניים המפוחדות שלהם, החזקתי את הידיים שלהם ואמרתי להם שלפי עוצמת הפיצוץ נראה לי שהטיל נחת אצלנו בסלון.

אמרתי להם שמה שחשוב זה שאנחנו בריאים ושלמים. שמעתי נקישות חזקות על הדלת.  אמרתי לילדים שאני לא פותחת מחשש למטח נוסף, אבל האמת היא שפשוט לא הצלחתי ללכת. כשהצלחתי להגיע אל הכניסה חיכה מעבר לדלת שלומי, השכן. ראיתי את ההרס הגדול ולראשונה פרצתי בבכי. נכנסתי חזרה לממ"ד בניסיון להרגיע את הילדים, ניסיתי להפגין חוסן.

רק כעבור כמה ימים, כשישבתי עם הילדים ושחזרנו את האירוע, אמרי סיפר לי שבעצם לא הפסקתי לבכות מההתחלה. שרעדתי בכל הגוף.

הפחד השתלט לי על הגוף מזמן, אבל באותו יום הוא הפך אותו לבן ערובה. הוא כנראה גם לא יעזוב אותו לעולם, יחרוט מזכרת לעד בנפשו של מבוגר ושל ילד רך. הוא יטביע את חותמו כך שכל שריקה וכל חבטה מגבירה את פעימות הלב ומצמצמת את העיניים. ואותה אמא שתמיד מגוננת, מסירה מכשול, הפעם לא יכולה לעזור. היא עצמה כל כך מפוחדת, חסרת אונים ושבויה. הפחד שהשתלט על ילדיה הכניע גם אותה ונטל ממנה את האחריות. זאת אמא מדגם חדש, אמא מדגם עוטף עזה. 

>> לכל כתבות המגזין