כן, עמוס עוז היה "הצופה לבית ישראל", איש הרוח המשמש כנביא. הוא היה הסופר שמדבר מרום פסגת יצירתו, מעודד כנביא נחמה ומתריע כנביא זעם, עוז לעמו נותן.
בשנים האחרונות הכינוי הזה הפך מתואר אצולה תרבותי לשם גנאי. בעולם שהולך ונשבה בקסמי הדמגוגיה אין עוד מקום לנביא תוכחה. במדינה שיצאה במתקפה ממוסדת על האליטה הישנה אין עוד הדרת כבוד למי שהוא בלוריתה היפה ביותר. בחברה שפוליטיקת הזהויות מבתרת לנתחים אין עוד מעמד מיוחד ל"סופר אשכנזי זקן ופריבילגי" (כפי שהעיד עוז על עצמו בספרו האחרון, "ממה עשוי התפוח?"). בעידן שבו גיבורי עבר מנופצים כמו פסלי אלילים, עמוס עוז נגרר לא פעם מהר הצופים אל ביצות הרפש, מוכה כיפה נפש ומוקע כבוגד. התואר "הצופה לבית ישראל" לא הלם אותו עוד. האמת היא שגם הוא חשב כך.
לפני שלוש שנים עמד עוז מעל קברו של יוסי שריד ואמר ש"לא עלינו לסיים את המלאכה. יבואו אחרים. יבואו אנשים ונשים צעירים מאיתנו. יבוא דור חדש של אנשי שלום וצדק חברתי". ב"ממה עשוי התפוח?" כתב עוז בהשלמה, בעיניים פקוחות ומפוכחות, על הרלוונטיות הציבורית שלו שהולכת ואובדת. הוא נשמע כמי שכמעט עייף מהמשא. בראיון שהעניק חודשיים לפני מותו לכאן 11 הוא הסביר מדוע לקח צעד לאחור. "אני מדבר כבר עשרות שנים", אמר אז לכתבת אנטוניה ימין, "הגיע הזמן שידברו אחרים".
עוז באמת דיבר במשך עשרות שנים, ובאופן הבינארי והשטחי שבו מתנהל היום השיח הפוליטי הוא ייזכר כקולו המובהק של השמאל. יש בזה צדק; הוא היה דובר "שלום עכשיו", חבר של כבוד במרצ (באמת של כבוד, עם מקום סמלי ברשימות התנועה לכנסת), חברו הקרוב של שמעון פרס, ממנסחי יוזמת ז'נבה. הוא תמך בהסכמי אוסלו, כתב למרוואן ברגותי, סירב להשתתף באירועים של משרד החוץ הישראלי בעידן נתניהו, כינה את נוער הגבעות "ניאו-נאצים". דודו אלהרר ניסח בינואר האחרון את הטינה הגואה לעוז כשאמר: "אשמח לראות אותו מתפוגג כעשן מהארובה בטרבלינקה". אלהרר התנצל, אבל אפשר להניח שחלק ניכר מהציבור הישראלי מתודלק השנאה ימשיך להוקיע את עוז באדישות מוחצנת או בבוז אלים. הרי עוד בחייו כינו אותו בוגד. "ההיסטוריה מלאה בגברים ונשים שהקדימו את זמנם והואשמו בבגידה", אמר בראיון ל-BBC ב-2016, "אני עונד זאת כתג כבוד".
אשרי העם שאלו בוגדיו
זה אולי תג כבוד אירוני עבור עוז, אבל זה גם עוול עצום, התייחסות דמגוגית ובורה למי שלא היה רק קולו של השמאל, אלא גם קולה של הציונות המודרנית – קול צלול של ציונות שפויה ואמיצה. כי עוז ידע לבקר גם את מי שניצב משמאל לו, גם את מי שביקר את ישראל בעולם מתוך אנטישמיות גרידא, וגם את מי שהרים מולה את נס הטרור. הוא שלל את זכות השיבה של הפלסטינים, טען שהשמאל האנטי-ציוני עלול לטעת בקרב הפלסטינים רושם של "התבטלות עצמית", וזיהה חלק מהביקורת על ישראל כ"מקום שבו אנטי-ציונות הופכת לאנטישמיות" (באותו ריאיון ל-BBC). הוא טען שעלינו להסביר לפלסטינים "היכן הם הקווים האדומים שלנו (...) ועל מה כולנו נילחם בהם עד חורמה" (במאמר "מוסר, מלחמה, כיבוש"). הוא לא סלד מהשימוש בעוצמה צבאית, משום ש"תוקפנות חייבים לפעמים לעצור בכוח" (כפי שאמר בשיחה עם הסופר אשכול נבו ב"ידיעות אחרונות"). אשרי העם שאלו בוגדיו.
מותו של עוז הוא לא רק אובדנו של אחד מענקי הספרות העברית, אלא גם של אחד מנביאי האמת של החברה הישראלית. כן, הוא היה הצופה לבית ישראל. את הפודיום הציבורי שלו בנה בעצמו, בשתי ידיו הכותבות. מעליו ליטף את ראשינו, מעליו היכה בנו. הוא ידע מה כוחו של פצע; "אם אדם נעשה סופר, זה בגלל פצע שהוא קיבל כשהיה ילד", אמר בראיון לאסתר דר. בלי פצע אין סופר, ובלי לפצוע – אין אדם צופה לבית ישראל. ולא היו נאמנים כפצעיו של עמוס עוז.