בתחילת השנה נכחתי בכנס בחירות של בנימין נתניהו (כלומר, "של הליכוד") בבת ים. אלו היו זמנים אחרים – העידן הקדום של פברואר 2020 – וכ-200 אנשים הסתופפו באולם הקטן, רחוקים מריחוק חברתי. מרכז השורות הראשונות הוקצה לבכירי הליכוד שהתייצבו בהרכב כמעט מלא. הם נכנסו לאולם בזה אחר זה, מאלצים את שרן השכל האומללה לקטוע שוב ושוב את נאומה (לפני שמירי רגב פשוט זרקה אותה מהבמה בגסות). כולם התקבלו בתשואות על פי מיקומם בפריימריז האהבה של היציע. כולם חוץ מאחד – גדעון סער.
זה היה כמעט חודש וחצי לאחר שסער הובס בקרב על ראשות הנהגת הליכוד וקיבל את הדין בהכנעה ובכניעה, אבל פצעי האוהב על לבבות הליכודניקים טרם הגלידו. גבר שישב לידי לא האמין למראה עיניו כשסער נכנס לאולם, וסינן: "זה גיס חמישי". כשהזכרתי לו שבעבר מאבק על כיסא יו"ר הליכוד היה עניין מקובל ואיש לא תפס זאת כמעשה בלתי נסלח – והרי מדובר במפלגה שמתגאה בכל סבב בחירות בהיותה דמוקרטית – הוא הסביר שלהתמודד מול נתניהו זה שונה. בימנית ציניקנית היו אומרים ש"זה לא אותו דבר". בימנית ליכודניקית קוראים לזה "מעשה שלא ייעשה". ייהרג ובל יתמודד.
זה הרקע עליו צריך להציב את נאום הפרישה המפתיע בחריפותו של גדעון סער, ליכודניק כל חייו שהפך במחי החלטה אחת – להתמודד מול נתניהו – לבוגד. סער עוד ניסה אמש לרכך את ההתנגדות, לומר כי הוא אוהב את חברי הליכוד ולהבחין בין המפלגה ההיסטורית ומנהיגה הנוכחי. מי כמוהו יודע עד כמה ההבחנה הזו נועדה לכישלון. הרי זו בדיוק הסיבה שסער עוזב את הליכוד – משום שאי אפשר עוד להפריד את המפלגה מנתניהו.
לפיד ועודה היו חותמים על כל מילה
הנאום אמש לא היה תקיף באופן יוצא דופן, אלא באופן נדיר ממש. אין היום בגוש הימין, קל וחומר בליכוד, מי שיגיד דברים דומים נגד נתניהו (אם כי יש פוליטיקאים ימנים, כמו ליברמן ויעלון, שיגידו דברים חמורים אף יותר). מנפתלי בנט, גם כשהוא משגשג בסקרים, לא תצליחו לחלץ ביקורת ערכית על נתניהו עם צבת. גם כשהוא מבקר את ראש הממשלה (שמשפיל אותו בכל הזדמנות) על הטיפול במשבר הקורונה, הוא לא אומר מילה על עניינים פליליים, משפטיים ואתיים. בליכוד דווקא כבר לא מצופפים שורות כבעבר, והמריבות הפנימיות הפכו פומביות ומביכות, אבל נתניהו הוא קודש קודשים שאין לגעת בו. בשביל לשמוע דברים דומים לאלו שאמר סער אתמול צריך לנדוד אל מחוץ למעגל הפוליטיקאים הפעילים (בני בגין אמר עוד ב-2017 שהנאמנות למנהיג הפכה לערך החדש של הליכוד, מיכאל איתן הסביר ב-2019 שזו הסיבה שבגללה לא יצביע מחל לראשונה בחייו) – או, רחמנא ליצלן, אל מפלגות השמאל-מרכז. מבני גנץ דרך יאיר לפיד ועד איימן עודה – כולם היו חותמים על כל מילה של סער, ובעיקר על השורה התחתונה שלהם: "צו השעה הוא החלפת שלטון נתניהו".
במשך שנים סער התקרנף כראשון הבלפוריסטים. כשהיועמ"ש הודיע בשנה שעברה על הגשת כתב אישום נגד נתניהו בגין שוחד, מרמה והפרת אמונים, סער שתק כמו כולם
למרות שמדובר לכאורה בצעד אמיץ, לא צריך להעטיר צל"שים על סער. הוא לא גילה אתמול את האור, אלא פשוט עד כה עצם בחוזקה את עיניו בתקווה שהחושך יעבור מאליו. במשך שנים הוא התקרנף במפלגה ומחוצה לה (בשנות הפרישה) כראשון הבלפוריסטים. כשהיועמ"ש הודיע בשנה שעברה על הגשת כתב אישום נגד נתניהו בגין שוחד, מרמה והפרת אמונים, סער שתק כמו כולם. עשור קודם לכן, כיו"ר סיעת הליכוד, הוא ידע לומר שממשלת אולמרט "שקועה עד צוואר בחקירות" ולכן הוא "אינו ראוי ואינו יכול להמשיך בתפקידו". אז, ב-2008, סער לא היה צריך כתב אישום, אפילו לא המלצת משטרה; די היה לו בחשדות כדי לפסול את אולמרט מכהונה. ב-2019, גם כתב אישום לא הזיז את סער מתמיכה ביו"ר הליכוד. עכשיו, בסוף 2020, הוא נזכר לפתע שזה בעייתי – ולא משום שנתניהו הוא נאשם בפלילים, אלא משום שהוא פועל "למען אינטרסים אישיים". על כך אפשר לומר את מה שצייץ בשבוע שעבר אביגדור ליברמן על בני גנץ בהקשר דומה: "בוקר טוב אליהו".
עבור אנשי שמאל-מרכז, ליכודניק שיוצא בפומבי נגד נתניהו הוא חזון אחרית הימים. בשעה שדוברי הליכוד מבטיחים גירושים מכוערים (טוב, הם קראו לסער "חתרן" עוד כשהיה אחד מבכירי המפלגה), מהשמאל-מרכז כבר מורעפות מחמאות, חלקן בדמות חיבוקי דב (הדבר האחרון שסער צריך עכשיו זה ציוץ תמיכה מיאיר לפיד). מומלץ לאותם מצביעים לעכב את משאית המדליות; גדעון סער איננו סנונית המבשרת את סוף עידן ההתרפסות בליכוד ולא אבן ראשונה בשרשרת דומינו של ח"כים "אמיצים" או "מתפכחים". וחשוב מכך: הוא רחוק מלהיות ראוי לאהדת השמאל, כל שכן לקולותיו.
דימוי תל אביבי לאיש שמאגף את נתניהו מימין
הדימוי של סער כתל-אביבי מעודכן מחד (נשוי למגישת טלוויזיה, מחובר לברנז'ה, הולך להופעות של פורטיסחרוף ומתקלט במסיבות) וכפוליטיקאי ממלכתי מאידך (מקורב לרובי ריבלין, נושא אות עמותת אומ"ץ על היותו "פוליטיקאי נטול רבב ופועל לביצור שלטון החוק") – דימוי שטופח במשך שנים בקפדנות, בין השאר על ידי מעגל חבריו בתקשורת – מסתיר איש ציבור עם אידאולוגיה שמאגפת את ביבי מימין (לא שזה מסובך, שהרי נתניהו לא מייצג ובוודאי שאינו מיישם תפיסות ימניות).
קודם לפרישה נהג סער לבקר את נתניהו (וגם זה איננו מובן מאליו) על נאום בר-אילן ("זה מעולם לא היה במצע הליכוד"), על הקפאת הבנייה בירושלים וביו"ש, על מדיניות הפנים והמשפט ("במשך עשור שום דבר לא נעשה") ועל המילים הריקות ("יש להבטיח את ההתיישבות במעשים ולא בדיבורים"). הוא מתנגד חריף לפתרון שתי המדינות ותומך נלהב בהחלת הריבונות. הוא מחובר לתנועת "אם תרצו", שימש כנואם מרכזי בוועידתה ואימץ כשר חינוך את קריאתה לפעולה נגד מרצים אנטי-ציוניים באקדמיה. עוד ממעלליו במשרד: קידום לימודי "מורשת ישראל" (כולל סיורים במערת המכפלה), החלפת יו"ר המזכירות הפדגוגית, שינוי הרכב ועדת מקצוע האזרחות, גיבוי ההדחה השנויה במחלוקת של המפקח על המקצוע ("אני לא יכול להשפיע על הוראת מתמטיקה, כן יכול להשפיע על לימודי אזרחות", אמר סער ארבע שנים קודם לכן, כשמונה לתפקיד) והובלת ההכרה באוניברסיטת אריאל.
כשר פנים, סער נאבק בעסקים הפתוחים בשבת ונלחם עד חורמה ב"הסתננות" מאפריקה. כעורך דין וכיוצא הפרקליטות הוא היה תוקפני כלפי מערכת המשפט לא פחות מאמיר אוחנה – וסדור ממנו בשאיפותיו
בהמשך, כשר פנים, נאבק סער בעסקים הפתוחים בשבת בתל אביב ונלחם עד חורמה ב"הסתננות" מאפריקה. הוא הקים את מתקן חולות, הקשה על הגשת בקשות למעמד פליט, התווה תכנית גירוש, יזם חוק שמאפשר כליאת אדם למשך שנה ללא משפט והתכתש עם בג"ץ. כעורך דין וכיוצא הפרקליטות הוא היה תוקפני כלפי מערכת המשפט לא פחות מאמיר אוחנה – וסדור ממנו בשאיפותיו. הבטחות הפריימריז שלו ב-2019 כללו שימוע לשופטים המועמדים לעליון, פיצול תפקיד היועמ"ש, פיקוח על הפרקליטות והיהלום הימני שבכתר – פסקת ההתגברות. כל אלו יחד מרכיבים רזומה שצריך להרשים כל מצביע ימין – ולהחריד כל בוחר שמאל.
ויש לבוחרים הללו, שאולי חוגגים עכשיו את נפילתה של עוד אבן בחומת המגן של נתניהו, סיבה טובה להיחרד – משום שסער, אחרי קדנציה כמעט שקופה בספסלים האחוריים של הליכוד (למועמד החמישי ברשימה לא נמצא תפקיד בממשלה של 32 שרים), עשוי בקלות להפוך לכוח משמעותי בכנסת ה-24. בניגוד למה שניסו לפמפם אמש דוברי בלפור הלחוצים, סער צפוי לגלות, גם אם באיחור, את מה שגילו לפניו פליטי ביבי כמו בנט, כחלון וליברמן – החיים האמיתיים מתחילים אחרי ההתנתקות. את דוד לוי זה החזיר פעמיים למשרד החוץ (פעם תחת נתניהו ופעם תחת אהוד ברק); את כחלון זה הביא למשרד האוצר (והשאיר אותו שם עם שני ח"כים בסיעת הליכוד); את ליברמן זה הפך לאיש שמנע מנתניהו ממשלה ב-2019; ואת בנט זה הוביל למשרד הביטחון עם שלושה מנדטים בלבד, והיום – לטווח איום אלקטורלי על שלטון נתניהו (וסער מערער כעת את מעמדו, כשהוא נוחת לבנט לתוך משבצת הימין הממלכתי, עם דמויות כמו יועז הנדל וצבי האוזר, ואולי גם יפעת שאשא-ביטון וגדי איזנקוט).
עם כל יום שנוקף ללא הבטחת מילוט מהדין נתניהו הופך סחיט יותר. אם סער לא ינצח את נתניהו (אתמול טען שיתמודד "מול נתניהו על ראשות הממשלה") או לפחות ייקח חלק בהחלפתו ("צו השעה", כאמור), הוא תמיד יוכל לאיים בחבירה לגנץ ולהמיר את המנדטים – רבים או זעומים, אצל נתניהו זה כבר לא משנה – במשרת שר מכובדת. סער אמנם קיבל החלטה אישית קשה, אבל החלטה פוליטית שאי אפשר כמעט להפסיד בה – אלא אם יצהיר שלא יישב בממשלת נתניהו (ויעמוד בכך). אתמול, בנאום המכונן של מפלגתו, הוא לא עשה זאת, ונדמה שלא במקרה. סער – בדיוק כמו בנט – מציג את עצמו כאלטרנטיבה, אבל לא ממהר לפסול שותפות (גם זה יכול להיות, כפי שלימד אותנו גנץ, צו השעה). גנץ הטירון כרך את עצמו בהבטחה שהפר; סער ותיק ומתוחכם מזה. התקווה אולי חדשה, אבל הפוליטיקאי כבר מזמן לא.