בין כל המחוות שהעתיר עלינו בימים האחרונים דונלד טראמפ – מהפרישה מהסכם הגרעין עם איראן דרך הגיבוי לפעולות הצבאיות בסוריה ועד העברת השגרירות האמריקנית לירושלים – כמעט ונעלם אקט מעשי, לא סמלי, בעל ערך. ביום רביעי שעבר חתם הנשיא על חוק בשם "צדק לניצולים שלא פוצו היום" (JUST ACT בשמו האמריקאי), אשר מחייב את משרד החוץ לעקוב אחר השבת הרכוש לניצולי השואה על ידי מדינות אירופה. החוק הוא מענה להצעת חוק פולנית שעוסקת בהשבת הרכוש ושוללת את זכויותיהם של רוב ניצולי השואה. ושני אלה הם רק הנפצים האחרונים בשרשרת המטענים שהולכת ופורמת את התפר העדין בין ישראל ופולין.
מצעד החיים שנערך בחודש שעבר באושוויץ ניסה לדלג מעל התהום ההולכת ונפערת בין שתי האומות. 15 שנים אחרי מטס חיל האוויר, צל אחר הוטל על הצועדים באושוויץ: צילו של החוק הפולני (האוסר להשתמש במונח "מחנות השמדה פולניים" ולהצביע על שותפות הפולנים באחריות לפשעי השואה), שכבר יצר סערות ציבוריות ותקריות דיפלומטיות בין המדינות. המצעד העמיד בראשו אמירה מפייסת: צעידה משותפת של הנשיא הישראלי ראובן ריבלין והנשיא הפולני אנדז'יי דודה. לרגע אפשר היה לחשוב שהמשבר מאחורינו, שצעדנו הלאה. אלא שבאופן אירוני, המצעד הסתיים בפנייתו של ארגון פולני לאומני לתובע הכללי בדרישה לפתוח בחקירה נגד ריבלין; לפי הפרסומים, הנשיא הישראלי אמר לעמיתו הפולני ש"פולין ופולנים נתנו יד להשמדה" – מה שהופך אותו, על פי החוק הפולני החדש, לעבריין.
אם ריבלין אכן יועמד לדין זו תהיה שערורייה. רק השבוע התפרסם בפולין מחקר חדש ומקיף לפיו למעלה מחצי מיליון יהודים נרצחו בפעולות שבהן לקחו חלק פולנים. אבל אפילו מי שמתנגד לקביעה של ריבלין וסבור שהדברים שנויים במחלוקת יתקשה לטעון שמדובר בהשמצה חסרת בסיס.
עם זאת, אפשר להניח שריבלין לא יידרש בקרוב לתת את הדין בבית משפט פולני. מערכות אכיפת החוק יודעות לטחון צדק מבלי לרסק יחסים דיפלומטיים. אבל האנקדוטה הזו מלמדת משהו על הפער בין ההליכה יד ביד של ריבלין ודודה במצעד החיים וקרב האגרופים המתוח שמתנהל מאחוריהם.
מצעד החיים הוא מפגן כוח אחיד ונטול קונפליקטים. רוב משתתפיו הם יהודים, נציגי מדינת ישראל צועדים בראשו, חיילים במדים ממלאים את שורותיו. זו תצוגת תכלית של החזון הציוני המנכיח את עצמו בלב פולין.
אבל כשעוזבים את המצעד ויורדים לשולי הדרך מגלים עד כמה המצב סבוך. מדגם לא מייצג של פולנים שפגשתי בימי המצעד גילה שקיימת ביניהם הסכמה רחבה לגבי החוק – אם לא בשאלת נחיצותו, אז בוודאי באשר לאמת ההיסטורית שבשמה הוא יוצא.
בשביל למצוא את ההסכמה הזו לא צריך להרחיק לחוות של כפריים נטולי השכלה ונוחים להשפעה או למעוזי ימין קיצוני; אפשר למצוא אותה גם ברחובות ורשה ובין הביתנים באושוויץ. מצאתי אותה אפילו על המדף בחנות ספרים יהודית בקראקוב, שם מופיע – בשבע שפות! – הספר "מחנות ההשמדה הגרמנים בפולין". שלא יהיה ספק מי הקים את המחנות ומי רק נאלץ לארח אותם.
רבים מהפולנים שהביעו באוזניי תמיכה בחוק לא ענו לסטריאוטיפ האנטישמי המתבקש. היו בהם חניך פנימייה צבאית שהגיע עם בני כיתתו לאושוויץ לסיור לימודי; משפחה שהתייצבה בשערי המחנה כדי לעודד את הצועדים ולשיר "הבאנו שלום עליכם" (בביצוע השקט והעדין ביותר ששמעתי מימיי); ומדריך תיירים מקומי, נוצרי קתולי דובר עברית שוטפת ואוהד ישראל מושבע על סף הציונות. אלו לא אנשים שאפשר לבטל כאנטישמים מבטן ומלידה; אלו פטריוטים פולנים, ליברלים, אוהדי ישראל – אך גם כאלו שמתקשים להתמודד עם עברה של מולדתם ושנאחזים באמיתות שעל קרקעיתן עלולים לצמוח גם שקרים.
האנשים הללו מלמדים שהעימות הישראלי-פולני איננו רק עימות פוליטי; זו מחלוקת בין לאומים על היסטוריה וזיכרון. לכן העימות הזה לא ייפתר בהצהרות לוחמניות של מנהיגים, וגם לא במחוות טקסיות. הוא ייפתר בחינוך, בשיח, בדיאלוג בין יהודים ופולנים.
הצעידה המשותפת של ריבלין ודודה היתה חיבור סמלי שמלמד על כוחו של מצעד החיים לדלג מעל התהום הפעורה בין ישראל ופולין. על רקע המתיחות בין המדינות, היה זה הישג יוצא מן הכלל. אבל כעת צריך המפעל המרשים הזה להפוך את הסמלי למעשי, לצעוד אל תוך אזור הקרבות הנפיץ שבין שתי האומות: הוא יכול לשבור את חומות הגטו שהקים לעצמו, אשר תוחמות אותו כמעט לגמרי לקהל משתתפים יהודי; הוא יכול להרחיב את היריעה הגיאוגרפית ולהנכיח את השואה גם במדינה שיצרה אותה (קיומם של סיורי השואה בפולין, הגם שהוא מובן, משחק בסופו של דבר לידי מי שמבקש להרחיק את גרמניה מעברה); הוא יכול לשמש תשתית למפעל חינוכי משותף שיכיר בטראומות הלאומיות של שני העמים. אחרי 30 שנים של צעידה בסך, מצעד החיים יכול לקחת צעד קדימה.