מי שרוצה להבין את עורמתו הפוליטית של נפתלי בנט, שהובילה אותו ביום שישי מהמקום השני בסיעה בת שלושה ח"כים למשרד הכי נחשק בממשלה, צריך לחזור ליולי האחרון, עם הקמת ימינה. בנט הגיע למשא ומתן על הקמת הרשימה מהעמדה החלשה ביותר: פירוק הבית היהודי, הקמת הימין החדש והובלתה לכישלון מוחץ ונטול מנדטים. כצעד נואש ו/או ג'נטלמני – ולמעשה אף לא אחד מהם – בנט הסכים לוותר על מקומו בראשות הימין החדש, ואף להידחק למקום הרביעי ברשימת ימינה.
אבל בנט היה מתוחכם משותפיו. איילת שקד הסתנוורה מהמקום הראשון, רפי פרץ הוא טירון פוליטי ובצלאל סמוטריץ' – תגידו עליו מה שתגידו – הוא אידאולוג. בנט ניצל את המצב כדי לצאת מהמשא ומתן עם הישג שערורייתי: ממעמקי המקום הרביעי הוא הבטיח לעצמו את הזכות לקבל את התיק הבכיר ששמור לסיעת הימין החדש – על חשבון שקד, ה"מנהיגה" של הרשימה. "האישה היחידה שעומדת בראש מפלגה" נותרה גם האדם היחיד בהנהגת ימינה ללא תיק, חושפת את האמת מאחורי מסכת הפמיניזם שחבשו מנהיגי הציונות הדתית. בנט, בפעם השנייה בתוך חצי שנה, ניסה לרכוב על הפופולריות של שקד (או לפחות מה שנדמה היה כפופולריות לפני בחירות ספטמבר) כדי להשתחל לכנסת ולממשלה. הפעם זה גם הצליח לו.
המהלך הזה בישר על הפיכתו של בנט מנסיך כתר לפוליטיקאי מעשי וממולח. בנט – שפעם האמין שהימין יכתיר אותו ליורש נתניהו מכוח אישיותו – הבין עם השנים שהוא נכס אלקטורלי דל שהציבור לא רוחש בו אמון. ההכרה הזאת, שהכתה בו במלוא עוצמתה המעליבה עם הכישלון בבחירות אפריל, הולידה את בנט מחדש כפוליטיקאי ערמומי. בנט החדש כבר לא מבקש את אמון הציבור כדי להעפיל להנהגת המדינה; הוא מפלס את דרכו לשם מתוך הפוליטיקה עצמה.
הכניס את נתניהו להיסטריה
ההוכחה המובהקת לכך ניתנה ביום שישי, עם ההחלטה על מינוי בנט לשר הביטחון. באפריל בנט הציג את מועמדותו למשרה בפני הציבור – והציבור מאס בו. בנט הבין שהעם לא יפתח בפניו את המסלול הדמוקרטי הישיר לקריה – ועלה על הכביש העוקף של העסקנות הפוליטית.
וכפי שבנט ניצל את חולשתה של שקד, כך הוא ניצל גם את חולשתו של נתניהו. בשעה שראשי מפלגות הימין נופפו בדגל לבן וחתמו על הסכמי כניעה חוזרים ונשנים מול נתניהו, בנט ניהל בזהירות ובחוכמה משחק כפול: הצהרות על מחויבותו לבלוק לצד פלירטוטים מודלפים עם אנשי כחול לבן. כל מי שמכיר את נתניהו – ומעטים מכירים את נתניהו טוב מבנט, שמנהל איתו מערכת יחסים צמודה זה 15 שנים – ידע שדי בכך כדי להכניס אותו להיסטריה. התוצאה לא איחרה להגיע: בנט קיבל את המפתחות למשרד הביטחון. עבור בנט, שנתניהו ניסה לחסל פוליטית - כולל באמצעות פרסום הכפשות (בעיני המתבונן) על בני משפחתו ב"וואלה" - זו היתה נקמה שהוגשה קרה.
ההצלחה של בנט רק מעידה על התנהלותם הפוליטית הרופסת והנפסדת של עמיתיו. התחייבותם לבלוק מפרקת אותם מנשקם ומותירה אותם לחסדי נתניהו – שבתורו, ותחת האפשרות לבחירות נוספות שמטרידה את הימין, עשוי לנטוש אותם לגורלם האופוזיציוני. באופן תמוה, איש מהם לא מנסה אפילו לשחק את המשחק הפוליטי ולנופף בקלף כלשהו מול ראש הממשלה. אפשר לצפות להתנהלות כזאת מפרץ ומסמוטריץ' (טירון ואידאולוג, כאמור); אבל איך יכול להיות ששועלים פוליטיים מנוסים כמו גפני, ליצמן ודרעי נופלים בפח ונרצעים בפני נתניהו?
האם הטוקבקיסט יקיים הבטחות
נתניהו ובנט יכולים להיות מרוצים הבוקר. נתניהו חישק מורד פוטנציאלי בדרך האפקטיבית ביותר שהוא מכיר – חלוקת תיקים לא פרופורציונלית לכוח הפוליטי; ובנט זכה במשאת נפשו. זה קרה, למרבה האירוניה, בזכות שנוא נפשו של בנט – ליברמן. אלמלא היה יו"ר ישראל ביתנו מסכל את הקמת ממשלת נתניהו לאחר בחירות אפריל, בנט היה יושב היום בבית ומחפש עבודה.
אלא שמשרד הביטחון טומן גם סכנה לבנט. השילוב בין תודעה של אלכסנדר מוקדון ושנים ארוכות מחוץ למשרד הביטחון הוליד שורה ארוכה של רעיונות ותוכניות מרחיקות לכת. בעזה, למשל, הוא הציע לחסל את הנהגת חמאס ותקף את העברת כספי הפרוטקשן (כך הוא עצמו הגדיר אותם). הוא טען שההסלמה היא "תוצאה של חולשת ליברמן" וש"נתניהו הרים ידיים". הוא קרא להרוס את בתי המחבלים בגדה, ולהתייחס לכל תקיפה של חיזבאללה כתקיפה של לבנון. על ההצהרות הפופוליסטיות הללו הוא מעולם לא נדרש לקחת אחריות. אפילו בסביבת נתניהו כינו אותו "טוקבקיסט".
אם תינתן לו שהות במשרד הביטחון – ואם יתקיימו בחירות שלישיות, בנט יוכל לכהן בתפקידו במסגרת ממשלת המעבר עמוק לתוך חציה הראשון של 2020 – בנט ייאלץ לקיים את הבטחותיו. ההיסטוריה מלמדת שזה כנראה לא יקרה: החל בנתניהו שכיו"ר האופוזיציה הבטיח למוטט את חמאס, דרך ליברמן שקצב את ימיו של הנייה ועד סמוטריץ' שתמך כחבר קבינט בבניית יחידות דיור לפלסטינים – מנהיגי הימין מגלים שוב ושוב את המרחק בין הצהרות לוחמניות למציאות מורכבת. אלא שבנט התעלה על קודמיו בהצהרות כאלו (אפילו מוטי יוגב זלזל בהן), והקדנציה הקרובה במשרד הביטחון עשויה לחשוף את מה שהצליח להסתיר במשך שנים: זה הדמגוג הכי גדול בפוליטיקה הישראלית.