״אני לצערי לא כל כך רואה טלוויזיה כי זה מכניס אותי לדיכאון, ולא, באמת שלא ידעתי שיש סגר-סגר כמו שאומרים, כי זה לא מורגש לצערנו הרב" – כך פתח בן אל תבורי את ההתנצלות על חגיגת יום ההולדת מפרת-הנהלים שערך לחברתו בר, קצינה בת 27 שנענשה על ידי צה״ל בעקבות אותה מסיבה. ״בר נכנסה לי ללב לא מזמן, ואין כמוה, זה נכון", כתב תבורי באינסטגרם, "רציתי להפתיע אותה ליום ההולדת שלה, לעשות לה קצת שמח על הלב בכל המצב הזה. היא לא אשמה ולא הייתה אשמה בכלום, ואם כבר אז כן - אני אשם״.

קודם כל, מה זאת אומרת אתה לא רואה טלוויזיה אחי? יש סגר. מה עוד יש לעשות חוץ מלראות טלוויזיה? הרגע ראיתי אותך חודשיים צועק ״מי זה?!״ על תרנגול. אתה חושב שזה משהו שהייתי עושה אם היה אפשר לצאת מהבית? לא. אבל תקועים בבית, אז רואים טלוויזיה, ומקבלים דרכה תמונת מציאות (גם אם מעט מעוותת ומדכאת), ולומדים דברים בסיסיים – למשל, העובדה שאסור לאזרחי ישראל לצאת מהבית! במיוחד כשהסיבה שהסגר ״לא מורגש לצערנו הרב״, כלשונך, היא שאנשים בוחרים להדחיק את המציאות הזאת ולהתעלם מהנהלים, כמו שאתה עשית השבוע. וזה חמוד רצח שרצית לשמח את חברה שלך, ושלקחת את האשמה עליך, אבל עכשיו היא נענשה. ומדובר בקצינה בקבע, היא כבר נענשה מספיק.

שבועיים קודם לכן, מירי רגב השתתפה בחגיגת יום הולדת משרדית של עובד בלשכתה, או כפי שנאמר בתגובה הרשמית: "השרה רגב השתתפה למשך דקות קצרות לציון יום הולדת לעובד בלשכה. השרה רגב נכנסה לברך את העובד". עכשיו, אני מבין לחלוטין את העובד ואת הסיטואציה שבה חוגגים לך יום הולדת במשרד של מירי רגב ואתה חושב לעצמך ״יאללה, אני מעדיף את המגיפה״. אבל זה לא מסביר את 14 האנשים האחרים (כולל השרה עצמה) שישבו בחדר סגור ללא מסכות ובלי שמירת מרחק. דבר מטורף לעשות כשאת שרת התחבורה וחברה בקבינט הקורונה, לא?

הוראות אלה נכתבו בטוש מחיק

רגב ותבורי הם כמובן לא היחידים שמפרים ומתרצים: השר אלי כהן הצטלם ללא מסכה בחתונה והסביר ״הורדתי את המסכה רק בשביל להתחבק״, עינב בובליל נדבקה בקורונה אחרי ש״בסך הכל שתתה נס קפה עם חברה״. אלו רק כמה דוגמאות, ומה שמשותף לכולן הוא המחשבה המדהימה שאפשר לבוא בתירוצים מול נגיף. מחשבה מגוחכת, שהרי לווירוס לא אכפת מאיזו סיבה או באיזו מידה עברנו על ההנחיות. אבל זה לא משנה; כישראלים, אנחנו מסתכלים על הנחיות הקורונה כמו שאנחנו מסתכלים על כל ההנחיות, תמיד: הוראות שקיבלנו מגורם סמכותי, שאפשר להפעיל מולן מידה של גמישות, ובהתאם לצפות מהסמכות למידה של גמישות במידה ונעבור על אותן הוראות. אני חושב שזה לקח שלמדנו מהשואה: אף עם לא באמת יכול להתדרדר לסמכותנות כשיש בו זלזול כל-כך עמוק כלפי סמכות. תחשבו על זה ככה: אם שרת התחבורה מירי רגב הייתה אחראית שם על הרכבות זה לא היה מגיע מאוד רחוק.

כבר עשור שאנחנו בוחרים בבנימין נתניהו. אני מרשה לעצמי לכתוב "אנחנו", כי בסוף, כעם, כולנו עושים את זה: חלק תומכים בו ישירות, חלק בשותפים שלו, חלק במתנגדים שבסוף הולכים איתו. אמנם יש לא מעט אנשים שהיו מאוד רוצים לראות אותו יורד מהשלטון, אבל העובדה היא שאין מספיק אנשים כאלה, ושהם לא מספיק רוצים.

הבחירה בביבי היא עובדה; עובדה מטורפת כל כך עד שאנחנו נדרשים לתקף אותה אחת לכמה חודשים, אבל עדיין עובדה. ואני מתחיל לחשוב שהבחירה בנתניהו היא לא למרות כתבי האישום נגדו, אלא בגללם ובגלל מה שהם מלמדים על היחס הישראלי לסמכות. אני מתחיל לחשוב שאנחנו בוחרים בביבי כי אנחנו צריכים שתהיה לגיטימציה גבוהה ככל האפשר למדיניות עיגול הפינות. אנחנו נהנים לשחוק את קדושתה של המשמעת, ושל האזרחות הטובה, ושל כיבוד הנהלים, כדי שנוכל להתלונן על ״הפוליטיקאים שלא משמשים דוגמה אישית״ – אבל גם להרגיש טיפה יותר טוב כשאנחנו זורקים בעצמנו. לכולם זה נוח שהסטנדרט המוסרי כל כך נמוך, כי זה מאפשר לנו לברוח מאחריות. ברמה הלאומית, קיבלנו כדור לשחק איתו במגרש. מי הילד הדפוק שיבקש לסיים את השיעור החופשי כי המורה מעשן סיגרים במחששה?

העלמת עין תחת העלמת עין

זה הדיל שלנו מול המנהיגים, ואנחנו אוהבים אותו: אתם תעשו מה שאתם רוצים, ואנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים. אתם תקבלו שמפניות ותתעסקו באתרי חדשות ותרקחו דילים עם מו״לים, ואנחנו נטוס לדובאי, ונעשה חתונות מחתרתיות, ונעבוד בשחור, ונחסום עם האוטו אבל רק לשנייה, ונסגור את הנחל שיהיה רק לקיבוץ. ואני לא חושב שיש אחד מאיתנו שלא סימן וי לפחות על אחד מהדברים האלה. בטח לא אני. אני כמעט קיבלתי מרואה החשבון שלי שדכן לראש כששאלתי אותו אם זה מספיק לכתוב בדיחה על ניו יורק כדי לרשום את כל הטיסה כהוצאה מוכרת.

אבל אני חושב שהגיעה השעה לדיל חדש: אף אחד לא עושה מה שהוא רוצה. כולם סובלים. ראש הממשלה צריך לשלם על המעשים שלו ברמה הפלילית (וגם לשלם על כביסה), וכולנו צריכים לעשות מה שאומרים לנו. די, נגמר הבית מלון. לקצת, רק לכמה שנים, עד שהמגפה תחלוף ונשקם את הכלכלה. ואז - שיביאו כדור ונחזור לשחק במגרש.