כסא גלגלים (צילום: Medioimages/Photodisc, GettyImages IL)
הנכים בישראל חיים בחרדה קיומית | צילום: Medioimages/Photodisc, GettyImages IL

דמיינו שאתם, חס וחלילה, נפגעים בתאונה, הופכים לנכים ולא יכולים לעבוד. המדינה היקרה, באמצעות ביטוח לאומי (שלו שילמתם כל השנים כחוק), נותנת לכם קצבת נכות שתאפשר לכם לחיות בכבוד. גובה הקצבה? לנכה עם 100 אחוז אובדן כושר עבודה - 2,210 ש"ח לחודש. כן כן, תנאי תת אדם. האם אפשר להעז לחלום על משפחה בסכום שמספיק בקושי לפעוטון? למוצרי יסוד? ומה עם כל ההוצאות: חשמל, מים, דיור?

כבר שנים שאין לקצבת הנכות שום קשר למציאות הכלכלית במדינת ישראל. גם אם מישהו מחליט לקחת את גורלו בידיו ולצאת לעבוד, הפקידונים ינגסו גם בסכום הפעוט הזה לפי מדדים של גובה שכר וותק במקום העבודה. בעבר כבר יצאתי בחריפות נגד "חוק לרון", שאמור לעודד אנשים עם מוגבלות להשתלב בשוק העבודה, אבל בגלל כל מיני קריטריונים מעוותים משיג את ההיפך.

גם קצבת השירותים המיוחדים (שר"מ) שאמורה - אני מדגיש, אמורה - לכסות את עלות העסקתו של עובד זר, רחוקה מאוד מלשמש את יעדה. במקום שהמדינה תיקח חסות על העובדים הזרים ותעדכן את שכרם לפי מה שמחייב שכר המינימום, הפכו אותנו האנשים בעלי המוגבלות למעסיקים לכל דבר ועניין (כולל הפרשות לביטוח בריאות, ביטוח לאומי ועוד), נותנים לנו סכום קבוע ועם זה אומרים לנו תסתדרו. אבל מה לעשות שהקצבה עצמה לא מתיישרת עם כל העדכונים (המוצדקים כשלעצמם) בשכר העובדים.

אין סיכוי להקים משפחה

אין לי מושג איך הייתי מסתדר אם לא הייתי נכנס למעגל העבודה, כמו רבים מחבריי. מדובר בחרדה קיומית של ממש. לא פחות. חשוב לזכור שאנשים עם מוגבלות אין בידיהם, תרתי משמע, אפילו את האלטרנטיבה הפשוטה לעבוד בעבודות דחק פיזיות עד שימצאו משרה מספקת מבחינת שכר. זה הכל או כלום, ולמרבה הצער ברוב המקרים חצי הכוס שייכת לפסימיסטים. מחקר שערכו ד"ר דינה פלדמן (לשעבר נציבת שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות) ואליהו בן משה מצא כי שיעור הבלתי מועסקים בעלי מוגבלות חמורה עמד בשנת 2005 על 66.5%. גם אם נעריך באופטימיות שחלה הפחתה בשיעור של 5-10% בנתון זה בשש השנים שעברו, מדובר עדיין בנתון ממש קשה.

אני, תודה לאל, מצליח לקיים את עצמי בכבוד. אבל רק את עצמי - אין לי שום מושג איך אצליח להקים משפחה, ואני כבר ממש לא ילד.

צדק חברתי – סיקור מיוחד: כל החדשות, כל התמונות, כל הדעות

לכן מעודדת אותי הרוח ששוטפת את ישראל בשבועות האחרונים. הסולידריות החברתית, השיתוף, האמונה שאפשר וחייבים לשנות מן היסוד את המציאות - כל הדברים שהיינו בטוחים שאבדו לנו מזמן מתעוררים לפתע בעוצמה אדירה ומרגשת. אנחנו כבר לא חיילים במשחק השחמט של נתניהו&שטייניץ. ניצחון העם הוא בעצם היכולת לעצב סדר יום חדש.

כל אחת מהמטרות שהציבו המפגינים - דיור בר השגה, חינוך חינם מגיל אפס, מערכת בריאות מתקדמת, טיפול שורשי בהתייקרות מוצרי הצריכה ועוד - אינה נופלת בחשיבותה מהאחרת. נכון עשו המארגנים, שהבינו את המומנטום האדיר שנוצר כאן והפכו את מחאת הדיור שלהם לקריאה כוללת לצדק חברתי. כולי תקווה שהמחאה תביא חשיבה חדשה ושינוי אמיתי בסדר העדיפויות, ושלסל התיקונים ייכנס גם יחס החברה לנכים.

>> לטור הקודם שלי: אני מסמס לחגית יאסו
>> "נתניהו לא יכול, לא רוצה ולא צריך"