במוצ"ש השתתפתי בעצרת המחאה בכיכר פריז בירושלים, והתרגשתי עד עמקי נשמתי. האמת? אני עדיין לגמרי "תחת ההשפעה". כמה השראה מציפה את ליבי מול המחזות הבלתי נתפסים כמעט של רבבות ישראלים מכל הז'אנרים שיוצאים מבתיהם, בכל רחבי הארץ, ותובעים את שמגיע להם! כמה שמחה, כמה תקווה והשראה! אבל בעיקר גאווה. אני אומר את זה בזהירות, כי אני למוד אכזבות, אבל נדמה לי שכל ההתרחשויות שאנחנו עדים להן (ומשתתפים בהן!) מחזירות את הגאווה שבלהיות ישראלי. נכון ש(לשיטתי) חסרה עדיין במחאה מידה של התכווננות, חסר זום אין על מטרות המאבק המיידיות והעתידיות, אבל כרגע זה שולי. העיקר הוא שהזרע נטמן.
אני מאמין בלב שלם שדורות של מנהיגים רצו אותנו בלתי מעורבים. רצו אותנו אדישים. רצו אותנו זומבים כאלה, בלי דעות. ככה הם יכלו לגרור אותנו אנה ואנה בלי שנשמיע יותר תלונות. ככה הם יכלו להתנהל במרחב כאילו הוא שלהם לבד. הם התהדרו בנוצות ה"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" בשביל לצבור סימפטיה מבחוץ, והשקיעו משאבים אדירים בלהשתיק אותנו מבפנים. הספיק להם שנבקר בקלפי אחת לכמה שנים, ואחוזי ההצבעה, שצנחו בעקביות עם כל מערכת בחירות שעברה, דווקא עשו להם טוב ושירתו אותם נאמנה. כך כלום לא באמת ישתנה. כך שום דבר לא באמת יאיים עליהם.
הושתקנו על ידי היפנוזת קלישאות בנוגע למקומנו המכובד בקרב ארצות המערב (קלישאות המנותקות מכל הגיון גיאוגרפי), בתוספת מרקחת משומנת היטב של בידור להמונים שאופיינית לארצות הרבה פחות סוערות משלנו. וכשהשפעת תרופות ההרדמה התפוגגה מעת לעת, הונחתו עלינו גזירות בסדר גודל שלא דומה בכלל למשהו קביל והגיוני. גזירות בהיקף שלא מזכיר בכלל גזירות דומות בארצות שלהן אנחנו כאילו דומים.
צדק חברתי – סיקור מיוחד: כל החדשות, כל התמונות, כל הדעות
אבל השלטון, כמובן, לא יכול להרדים את הציבור לבדו. אז הוא מצא כמה בני ברית טבעיים. לא היה קשה לו למצוא אותם, שהרי בכל הארצות שהן כאילו לא כמו שלנו יש לשלטון בני ברית מהסוג שאני מתכוון אליו. פה אוליגרך, שם כלי תקשורת או בנק, פה אוליגרך שקונה (עוד) כלי תקשורת או (עוד) בנק. העיקר שהשקט יישמר. העיקר שכלום לא ישתנה. העיקר ששום דבר לא יזוז. ואנחנו ספגנו וספגנו, גוררים רגלינו במלחמת הקיום, כורעים תחת עול המטלות, ומרגישים כל כך לבד כל הזמן!
אבל לא עוד. בחיי שנדמה לי שאני מאמין שאנחנו בתחילת הקץ. לא של הצרות כמובן. לא של ההתמודדויות הכבירות שעוד עומדות לפנינו, כחברה, בטרם נהפוך למדינה סבירה והגיונית, למדינה כזו שטוב להיוולד לתוכה. אבל נדמה לי שאנחנו חוזים בראשית הסוף של הישראליות שמקבלת בהכנעה את כל המכות שמחטיפים לה מלמעלה. תחילת הסוף של הישראליות שפורקת את הזעם שהצטבר אצלה עקב חוסר הצדק המובנה שהיא נולדה לתוכו רק במקומות הלא נכונים (בבית, במכונית, או במקומות הבילוי למשל) וראשיתה של תקופה שבה תפנה הישראליות את האצבע לעבר מי שבאמת אשם. הזרע לישראליות אחרת נטמן. אני כמעט ובטוח בכך. וההרגשה הזו ממלאת אותי בהשראה, בשמחה ובתקווה, אבל בעיקר בגאווה. כי בישראליות כזו אני יכול להתגאות.
מלחמת המינים
ביתי הקטנה, שתהיה בריאה, בערך בת שנה וחצי, כבר לימדה אותי יותר משיעור משמעותי אחד בחיים. אבל עכשיו אני לומד ממנה, כמעט מדי בוקר, כמה שונים המינים זו מזה בכל הנוגע לבגדים. שני בנים יש לי, שיהיו בריאים, בני שמונה וחמש, ולהלביש אותם אף פעם לא היה עניין. חמש דקות גג. גם אם מישהו מהם ממש שונא את החולצה שנבחרה עבורו, הוא מחליף אותה בזריזות ובזה נגמרת הפרשייה.
אבל אצל בנות, כפי שהורים לבנות יודעים וכמו שאני לומד בימים אלה, הסיפור לגמרי אחר. "תות?" אומרת לי הפצפונת ואני מוציא לה את השמלה עם הציור של התות. היא אוחזת את השמלה בידיה באושר גדול ומביטה בה במבט מעריץ. גם אני מאושר, מזה שהיא מאושרת, ואני שואל: "רוצה ללבוש את השמלה עם התות?". "לא רוצה תות!" מגיעה התשובה מיד. "חים?" היא אומרת, ואני מוציא את השמלה עם הפרחים. אושר, מבט מעריץ (לשמלה כמובן), ואז "לא צה חים!". "לי?" שחה לי הקטנטונת, ואני מוציא לה את החולצה שהיא קיבלה מדודה ליהיא. מבט-אושר-שמחה, אך כשמגיע הזמן של אשכרה ללבוש את החולצה, אז כמובן ש"לא צה לי!".
וכך זה ממשיך וממשיך עם "פר? (פרפרים)", "עוד אחד חים? (עוד אחד פרחים)", "סים? (פסים)" ועוד ועוד, עד שאני נשבר ומודיע לה שאין לי כבר כוח ושתישאר רק עם החיתול וזהו. ממילא אנחנו לא נלך לשום מקום בחום הזה. את הרעיון הזה היא כל כך אוהבת, עד שאני שואל את עצמי אם זה לא היה התכנון שלה מלכתחילה. אבל כמובן שאין לי איך לדעת. אולי אשאל אותה על זה בעוד איזה עשר וחצי או אחת עשרה שנה.
יאללה, שתהיה מחאה נעימה ואפקטיבית לכולם.