לפני מספר ימים נכחתי בהופעה של זיגי מארלי בגן סאקר בירושלים. לשמחתי היה ערב מוצלח ומהנה מאוד. ירושלים התקשטה בצבעי הרגאיי לערב אחד והחיבור של שני סוגי ה"ציון", זו שבלב וזו שבדשא, עבר בצורה מעולה. זיגי עצמו, לפחות לפי מה שהצטייר מהופעתו בירושלים, הוא מעין ממשיך נאמן לדרכו של אביו המנוח בוב. הן בקאברים שהוא עושה לקלאסיקות של אבא והן בשיריו המקוריים, נשמרת במלואה הרוח הייחודית של הרגאיי, רוח של פסקול של מהפכה חברתית ואזרחית שמטרתה שוויון.
מזכיר לכם משהו? אז זהו, שגם לי. במהלך הרגעים המרגשים בהופעה אי אפשר היה שלא לחשוב על שלל האוהלים שנפרסו בכל רחבי הארץ בשבועות האחרונים. גם באוהלים הללו דורשים, לפרקים, מהפכה חברתית ולא פחות. גם באוהלים הללו דורשים יותר שוויון. וגם לאוהלים, בדיוק כמו לזיגי, יש אבות רוחניים שהניחו את היסודות לרעיון של אוהלים כמטאפורה לחוסר צדק, חוסר שוויון ומצוקת דיור. אבל בניגוד לזיגי, שכל כולו הפנמה של ערכים ותורות שעל ברכיהם התחנך, נדמה כי דיירי שדרות האוהלים נעדרים את המודעות ההיסטורית הנוגעת לאבותיהם הרוחניים (החלקיים לפחות).
ג'המין סוויסה
למרות שאני לגמרי זוכר שהייתה פעם מפלגה בשם "תנועת האוהלים", לא זכרתי את הפרטים ונאלצתי להיעזר בשירותי האנציקלופדיה המקוונת. הערך "תנועת האוהלים" בוויקיפדיה די מצומצם, ובכל זאת אפשר ללמוד ממנו שהתנועה נוסדה ב-1980 בשכונת הקטמונים בירושלים (השכונה עם הכי הרבה גרוב בארץ) ושמנהיגה היה ימין סוויסה. התנועה הושפעה מאוד מתנועת "הפנתרים השחורים" שקדמה לה, ועיקר הטענה של התנועה נגע להפניית כספים ממשלתיים להתנחלויות במקום לשכונות.
ג'הרלי ביטון
באחד מהצילומים שפיארו את עמוד הבית של ynet במוצ"ש אחרי ההפגנה הגדולה, נראה בברור דיוקנו של אחד ממייסדי "הפנתרים השחורים" שהזכרתי הרגע, צ'רלי ביטון, כשהוא נושא שלט ועומד בלב קבוצה של מפגינים. אף שאינני מכיר את האיש באופן אישי, אני מוכרח להודות שיש לי אליו פינה חמה. אולי כי אני אוהב ברדק, והוא תמיד נראה לי וואחד ברדקיסט.
בכל מקרה, הצ'יזבאט הכי מגניב שאני מכיר על צ'רלי ביטון, צ'יזבאט שאין לי מושג מה מידת אמיתותו, נוגע ליום שבו פתחו לראשונה את מקדונלדס בירושלים. האגדה מספרת שביום שבו נחנך (ויש כאלה, כולל ילדיי, שיאמרו "סופסוף") סניף הבתולין של אם כל הרשתות בעיר הקודש, פסע לתוככי הסניף אדון צ'רלי ביטון. הוא עמד לרגע במזגן והסתכל סביב. לאחר מכן הוא זיהה כיסא פנוי, התיישב, והרים את רגליו על השולחן. אחר כך הוא גם הדליק סיגריה. כשניגש אליו מנהל המשמרת (שהייתה כמובן המשמרת הראשונה אי פעם בלוקיישן הספציפי הזה) וביקש ממנו לכבות את הסיגריה, להוריד את הרגליים ולהזמין משהו לאכול, השיב מר ביטון כי הוא ישמח אם יביאו לו כוס מים אך הוא איננו מתכוון להפסיק לעשן או להוריד את הרגליים מהשולחן עד שתבוא המשטרה. "אני מוחה כנגד ההשתלטות הקפיטליסטית על מדינת ישראל", הוסיף.
אימפריות נופלות לאט
אני מאחל למפגינים את כל ההצלחה שבעולם ומייחל לכך שהם הם אלה שיביאו את השינוי. אולם אם אכן הבלתי יאומן הזה יקרה והקרקע הישראלית תרעד רעידה חברתית אמיתית, נהיה חייבים כולנו לזכור גם את המאבקים הצודקים מאין כמוהם שנחלו כישלון. את כל המלחמות החברתיות שהפכו לאבק. את הפנתרים השחורים ואת תנועת האוהלים. את ויקי כנפו. את הפריימים המזעזעים של שוטרים שמפוצצים במכות סטודנטים במאבק שנגמר בחלוקה של פיצות על ידי אשתו הנוכחית של ראש הממשלה הנוכחי. את שביתת הנכים. את הלילה שבו רבין נרצח.
פינת הזמרות שלעולם לא אקליט עימן דואט
איימי ווינהאוס. איזה באסה, הא? והיא אפילו יהודייה. אז חבל כפליים. כי אם היא הייתה שורדת עוד איזה חמש עשרה שנה נניח, אז איזושהי קרן לקירוב יהדות הגולה או משהו הייתה בטוח מביאה אותה לפה. וזה גם היה יוצא סמוך לבר המצווה של ג'רמי, הבן הדמיוני, הבכור והחצי יהודי שלה. והיו לוקחים אותה לכותל, ומפגישים אותה עם הנשיא, ואולי מראים לה איזה קיבוץ או התנחלות (תלוי בה). ואומרים לה "דיס איז הדג נהש, דיי אר אולסו פאנקי ג'אסט לייק יו".
ובחדר האמנים של הברבי הייתי פותח לה בירה והיא הייתה מסרבת בנימוס בריטי ומספרת שהיא נקייה לחלוטין כבר עשר שנים, "מאז שג'רמי, הבן הדמיוני, הבכור והחצי יהודי שלי נפל פעם מהקרוסלה בדיוק כשאני הייתי מסטולה תחת". אז בלית ברירה הייתי שותה אני את הבירה שפתחתי לה במקומה, כי חבל לבזבז. ובאקט של אבירות הייתי מברר איפה הקינואה הכי טובה בתל אביב, ומזמין לה. הכל, רק שתהיה מבסוטה. אבל זה כבר לא יקרה. באסה, דווקא הייתה זמרת מעולה. ואפילו יהודייה.