כל הברדק הגזעני/בית"רי של העת אחרונה (כולל הטיקבוקים שזכיתי להם בעצמי) האיר לי פינה נשכחת במעבה הזיכרון. האם זה יתכן? שאלתי את עצמי, או שמא איבדת את זה טוטאלית? לשמחתי הספר "אני אוהב אותך בית"ר", ספר שמונח אחר כבוד בארון הספרים של ילדיי, צפן את הפתרון בין עמודיו (עמודים 176-177 ליתר דיוק, אם מישהו מתעקש). ובכן, זכרוני לא הטעני. זכרתי שכבר היה מוסלמי בבית"ר ירושלים. זכרתי וצדקתי.
אז כל הגזענים שבקרב אוהדי המנורה, שימו לב לסיפור האמיתי הבא: בסוף עונת 89-90 הייתה בית"ר ירושלים על הפנים. כל כך על הפנים, שהיא אפילו הייתה מועמדת רצינית לירידה לליגה השנייה (נשמע מוכר?). הקבוצה שיחקה בפלייאוף התחתון והמתח בתחתית נשמר עד המחזור האחרון, שבו זימנה ההגרלה לבית"ר משחק חוץ בנתניה. הייתי אז חייל בסדיר, ואני בטוח שקפצתי בטירוף כשהמשחק הסתיים 3:2 לבית"ר, תוצאה שהשאירה את הקבוצה בליגה. מבקיע השער הראשון לזכות בית"ר ירושלים היה החלוץ גורם אג'וייב, מוסלמי יליד טג'יקיסטן. פחות מניצחון לא היה מספיק לנו באותו משחק, ככה שאפשר בשקט להגיד שהיה זה כדורגלן מוסלמי שהשאיר את בית"ר בליגה.
מן המפורסמות היא שההיסטוריה תמיד חוזרת, ולפיכך, אם גם השנה יימשך המתח עד הסוף – אולי כדאי לקורנפיין להביא לקבוצה שחקן מוסלמי נוסף, אפילו אחד מארץ נידחת, על מנת שיציל אותנו. עם הצלחה מוכחת לא כדאי להתווכח.
נח כמו טלית
כשלא הגיע השלג הרהרתי בכך שברוב המקרים השלג של ירושלים דומה לגראס של סיני – טיפה של חומר וכל השאר ענפים וחול. השנה, בליל השבת שעברה, נסעתי במכונית עם המשפחה מפה לשם ממש בלב הספקולציה הסינופטית התורנית. "נו? יש שלג, אבא?" שאל הבכור, וכשאימצתי את האישונים על מנת להתפקס קלטתי שעל השמשה הקדמית שלנו נוחתים במקביל שלושה זנים שונים של H2O. ראשית זיהיתי מבעד לניגובי המגבים את טיפות הגשם, שהשנה כבר התרגלנו אליהן; אחר כך קלטתי את ריקודן התזזיתי והעולץ של כדוריות הברד; ולבסוף, פה ושם, גם את נפילתם האיטית ומלאת החן של פתיתי השלג. "יש שלג", השבתי לבני, "אבל לא באמת".
ואולי זה היופי בעצם. כי זה לא שאין פה שלג אף פעם. כל מי שהעביר בעיר הזו פרק זמן משמעותי מספיק, נגיד חמש עשרה שנה, הספיק לצבור כבר שלושה או ארבעה שלגים היידרו. ולא משנה אם בשנה נתונה מייללים החזאים על בצורות ויובש או אם בשנה אחרת נתיבי איילון מוצפים אחת לשבועיים. לא משנה כלום. מי שישקיע פה עשור וחצי מחייו, חזקה עליו שיתוגמל בכמה אירועי שלג בלתי נשכחים. כמו שזה היה תמיד. כמו שזה היה משחר ההיסטוריה ועד ימינו אנו.
ועולה בדעתי כי האיכות החמקמקה הזו של המושג "שלג ירושלמי" היא חלק מהקסם. יהיה או לא יהיה? ואם יהיה, יידבק או לא יידבק? ואם יידבק, האם יהא בכוחו להסיט את העיר ממסלול יומה הרגיל והקבוע? כי זה בעצם הקטע בשלג הירושלמי. משך הזמן העובר בין הפעמים שהוא טורח להופיע, לצד איכותו החמקמקה, גורמים לכך שהוא נושא עימו יכולות הגדולות בהרבה מכפי שפתיתיו הנינוחים יכולים היו לדמיין בעת שהתגבשו בדרך ארצה. באלף סרטים ראינו את ההתרגשות הגדולה האוחזת בגיבורים עם בוא השלג הראשון של השנה. אבל בירושלים, כל שלג הוא השלג הראשון, ולכן כל שלג מביא ללבבות את ההתרגשות הקולנועית ההיא שציינתי הרגע.
אבל זה לא רק זה. כי בירושלים כל שלג הוא גם השלג האחרון. פה זה לא החרמון. אנחנו לא נזכה בשבועות ארוכים של פריימים צחורים. אצלנו, אם זה יגיע בכלל, זה יחזיק 24 או גג 48 שעות. אחר כך זה יתחיל להתקלקל, וכעבור 24 שעות נוספות כל מה שיישאר מהחוויה הזו, החוויה החזקה שהציפה בצורה זהה את לבבות בני העיר בני כל הדתות והמגזרים (וגם של כמה תל אביבים עם ג'יפים), יהיו ערימות משחירות של שלג לשעבר שמטפטף לאיטו בקולניות לתוך התעלות שמובילות אל הג'ורה.
וסתם שתדעו, לדעתי השלג (האמיתי) עוד יגיע השנה. יש שנים שלא קר בהן מספיק, יש שנים שלא רטוב בהן מספיק, אבל השנה גם קר וגם רטוב, ולכן אני מאמין שזה עוד יקרה. והאמת? ממש מתאים לי.