תכלס, היה לי ברור לגמרי שאם זה לא יקרה באותו הלילה אז זה לא יקרה בכלל. אני סברתי שיהיה ממש חבל אם נפספס, ולכן קבענו עם הבייבי סיטר מבעוד מועד. היא הגיעה ב-2245, בדיוק כמו שהיא הבטיחה. זוגתי ואנוכי כבר היינו די מוכנים (או, אם לדייק, אני הייתי מוכן לגמרי, והיא עוד הייתה צריכה קצת להסתדר) ויצאנו לרכב ב-2255. ב-2303 מצאתי חניה מושלמת, ממש על מפתן הכניסה. בשעה 2305 כבר היינו בתוך המוזיאון, צועדים לחלל שבו הוצגה העבודה. המוזיאון מגניב בלילה. אני אומר את זה גם בכדי לכסות על העובדה המביכה שמאז השיפוץ הגדול עוד לא ביקרתי במוזיאון בשעות היום. אבל זה יקרה בזמן הקרוב.
ב-2307 נשבר לאשתי עקב נעל ימין. לא לגמרי נשבר, התרופף כזה, אבל ב-2308 היא מעדה בפעם הראשונה. פגשנו מכר על השביל ופטפטנו עמו מ-2310 עד 2313, וב-2315 הגענו לתור. איזה תור אחושרמוטה חבל על הזמן. עמדנו משתוממים לפחות עד 2317. גם בתוך התור פגשנו שני מכרים. שני המכרים שלנו, שלא הגיעו זו עם זה, כבר ביקרו בתצוגה בעבר וזו להם הפעם השנייה. "בפעם שעברה שהייתי פה תכננתי להיכנס לכמה דקות ונשארתי בפנים שעתיים", אמר לנו הזכר מביניהם. "אני הייתי בפנים למשך שעה, יצאתי להתרענן, ועכשיו אני חוזרת לסיבוב נוסף", אמרה הנקבה.
הזמן הזדחל קדימה ואותנו עניין בעיקר אורכו של התור. שאלנו את המכרים אם גם בביקורם הקודם היה תור שכזה. "לא", הם השיבו. "זה בטח בגלל שכולם רוצים להיות בפנים בחצות". "למה מה קורה בחצות?", שאלתי. "לא יודעת, אבל אני מקווה שאדע בקרוב", השיבה הנקבה. "האמת היא שבפעם הקודמת הייתי פה בצהריים, ובאתי הפעם בלילה כדי לראות אם יהיו אולי קצת זיונים", אמר לי הזכר בשושו בשעה שאשתי והנקבה לא האזינו לנו.
השעה הייתה 2327 והסתכלתי לפנים במבט עורג. "לא נראה לי שתצליחו להיכנס עד חצות", אמרה הנקבה בנימה של השתתפות אמיתית בצער. אבל אותי לא כל כך עניין העניין של החצות. העיקר להיכנס. מכרינו חזרו למקומותיהם (השונים) שלפנינו בתור ואשתי אמרה שהיא לא מאמינה שהיא עומדת פה כבר חצי שעה באמצע הלילה, ושהיא שונאת תורים, ושאם לא אני היא הייתה חוזרת הביתה או לפחות הולכת לשתות איזה דרינק איפשהו או משהו. ניסיתי להקל עליה בהצעות גרועות ובבדיחות לא מצחיקות עד 2340, ואז הפסקתי. שתקנו בבאסה עד 2342. אחר כך דיברנו על הילדים עד 2352, על איך התחילה השנה של כל אחד מהם ועל כמה זה דפוק שיש חופש כזה ארוך זמן קצר כל כך אחרי החופש הגדול.
ב-2353 אשתי שמה את ידה בידי. ב-2355 התחוור לי סופית שאכן לא נצליח להיכנס עד חצות. ב-2356 אשתי מעדה בפעם השנייה, והלכה לשבת על ספסל שהתפנה לצד התור. ב-2359, כשכבר הייתי די קרוב להתחלה, כשמשהו כמו עשרים איש בלבד הפרידו ביני ובין הכניסה, התפלחו לפניי איזה שתי פקאצות. הן מלמלו משהו על זה שאמא שלהן שמרה להן את התור ואחר כך הוסיפו בקול מתחנחן ש"פשוט באנו מתל אביב...". ביג פאקינג דיל. מי ישמע.
ב-0004 התחילו להיפלט החוצה ראשוני האנשים שזכו להיות בתוך האולם בשעת חצות. אחד מהם, בן 16 בערך, עם כיפה, הסתכל על כל אחד ואחת מהאנשים שעמדו בתור במבט מלגלג של אדם שהצליח במקום שאחרים כשלו בו. "אז היית בפנים בחצות", חשבתי לעצמי, "ביג פאקינג דיל. מי ישמע".
ב-0014, כשרגלינו דואבות ובליבנו תחושת אנטי קליימקס חזקה ובלתי הגיונית כאחד, נכנסנו סופסוף לראות את "השעון" של כריסטיאן מרקליי. לקח כמה דקות להיכנס לזה, אבל האמת היא שזו עבודה מעולה. עבודה וירטואוזית ומרשימה שממחישה עד כמה השלם, בכל דקה נתונה, גדול מסך חלקיו, ועד כמה כל סיפור, יהא אשר יהא, מתכתב עם אינספור סיפורים נוספים.
עם זאת, בסיפור הפרטי של אשתי ושלי היה כבר מאוחר, והיינו עייפים, וחשבנו על לקום עם הילדים בבוקר, ולכן ב-0030 כבר יצאנו בחזרה לכיוון האוטו. רגע לפני שנכנסנו למכונית אשתי מעדה בפעם השלישית. גם הפעם, לשמחתי, הייתה זו מעידה קטנה ולא דרמטית מדי. התחלנו בנסיעה והדלקתי את הרדיו. מישהו דיבר על גלעד שליט. על מה הוא עשה במשך יותר מחמש שנים בשבי.
אהבתם? תפרגנו ב-Like