השנה הגשמתי חלום ביום הכיפורים. כמו שקורה תמיד עם חלומות, הדרך אל ההגשמה פתלתלה ומסובכת הייתה, אבל נטלתי את גורלי בידיי ועמדתי במשימה, וחלומי הקט והזניח התגשם במלואו. ראשית המעשה ביום כיפור של השנה שעברה, עת ירדתי את אגריפס על קורקינט. למרות שאני לא יכול להגיד שלא היה כיף, האמת המצערת היא שאני גם לא יכול לומר שהיה מפציץ. משהו לא התרומם לרמה שציפיתי לה מבעוד מועד.
על כל פנים, במוצאי כיפור התשע"א (כלומר לפני שנה בדיוק), סיפרתי על אכזבתי הקלה מחוויית הירידה של רחוב אגריפס למכר שפגשתי בבר. "למה בכלל ירדת את אגריפס?" שאל אותי המכר. "אני יודע? חשבתי שיהיה מגניב" השבתי, "חשבתי שבגלל שאגריפס בכיפור ריק ממכוניות, אעלה על הקורקינט בראש הרחוב, אתמסר לתאוצה לאורכו, וכשאגיע לתחתית כבר יהיה לי בבנק המנטאלי איזו מין חוויה כזו שאי אפשר לשכוח". "ומה היה?" המשיך המכר וחקר. "מה היה?" ניסיתי למלל את תחושותיי, "עליתי, ירדתי, הגעתי", "אבל חוויה שאי אפשר לשכוח לא הצטברה לך בבנק", המשיך אותי המכר. "בדיוק כך", הנהנתי. "זה בגלל שירדת את הרחוב הלא נכון", אמר המכר בחדות ידענית מדי ולגם מכוס המשקה שלו. "היית צריך לרדת את בצלאל".
אם לומר את האמת, היייתי קצת מופתע מנחישותו ופסקנותו של מכרי, אבל כשניסיתי להקשות עליו, ולנסות, למשל, לברר אם הוא משוכנע במידע שזה עתה הוא העביר לי, נתקלתי בחומת שתיקה. "בצלאל", הוא הסכים רק לומר לי, "היית צריך לרדת את בצלאל".
וכך ניטע בי החלום שעתיד הייתי להגשים ביום הכיפורים הזה, והוא: לרדת את בצלאל על קורקינט. (במאמר מוסגר אציין, שלעניות דעתי ראוי לו לאדם שיהיה לו באמתחתו חלום אחד קטן בכל עת, ושכדאי מאוד שלחלום הנ"ל יהיו שני מאפיינים חשובים: האחד, שהוא יידע שהוא עתיד לפנות את מקומו לטובת חלום אחר אחרי זמן סביר [נגיד שנה], והשני - שהוא יהיה חלום מעשי ומתקבל על הדעת. שיהיה, בקצרה, חלום שאפשר לממש).
לפני כחודשיים נתקלתי באותו מכר מהבר ומיד נזכרתי בחלום שנשאתי עמי זה מכבר. הזדרזתי הביתה ונחפזתי לבדוק את מצב הקורקינט. לשמחתי מצבו היה טוב יחסית. זאת אומרת, הוא היה מאובק וחסר היה המון אויר בשני הגלגלים, אבל מעבר לזוטות הללו הכל היה בסדר. "יש לי חודשיים" חשבתי ביני לביני, "שמונה שבועות, וכל שאני צריך הוא למלא אויר בגלגלים. יהיה טוב!". אבל, כפי שכל הורה לילדים קטנים יספר לכם, מגיע רגע בחיים שבו מאוויינו האישיים (ובמיוחד אלה המטופשים, כמו לרדת את בצלאל בקורקינט ביום כיפור) מאבדים מדחיפותם.
וכך יצא שכשעתיים לפני תחילת הצום, גלגלי הקורקינט של משפחת סטריט עדיין ריקים היו מאויר. כבר חשבתי לוותר, או לדחות בשנה, אבל אז אשתי גילתה שקניתי פעמיים חלב במקום פעמיים חלה. זו הייתה ההזדמנות שלי. סחבתי את הקורקינט הגידם שלנו למכולת, אבל עשיתי עיקוף כדי לעבור גם דרך חנות האופניים הכי קרובה אלינו. אורכו של העיקוף הוא עשר דקות נטו, אבל בברוטו זה לקח לי שעה ורבע. למה כל העולם ואשתו חייב ללכת לחנות האופניים דווקא בערב יום כיפור? קיללתי את חוסר הסדר וחוסר היכולת לראות את הנולד שמאפיינים כל כך את בני עמנו. איתי ביחד קיללו בערך שבעים איש שנדחסו עימי בחנות והציצו בשעון כל שנייה וחצי.
אבל בסוף הצלחתי. הגלגלים נופחו (ובחינם אגב. וסחתין על חנות האופניים שבשוקניון), ואני חזרתי הביתה עם צמד חלות וקורקינט שמוכן למשימה. גם בערב, כשיצאנו לטיול המשפחתי באמצע הכביש, היו רגעים שבהם חששתי שלא אצליח לבצע את שחשקה בו נפשי. אבל לא אלאה אתכם הלאה. הסוף היה טוב. עליתי על הקורקינט בחלקו העליון של רחוב בצלאל, התמסרתי לתאוצה, וכשהגעתי לתחתית כבר הייתה לי בבנק המנטאלי חוויה כזו שאי אפשר לשכוח. ולאלה מכם שמוטרדים מכך שלא עיניתי את נפשי די הצורך במהלך היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, אספר כי בהעפלה חזרה לפסגתו של רחוב בצלאל יש משום עינוי רציני כל כך עד כי אינני מוכן לעמוד בו יותר מפעם בשנה. רק ביום כיפור.
וסתם שתדעו
שבמשחק הכדורגל המסורתי של צהרי כיפור שנערך, כבכל שנה, לרוחבו של החלק המישורי של רחוב אגריפס, הפסדתי לבניי שוב. גם הפעם הייתה התוצאה הסופית 5:4 לטובתם. באסה.