עת נקלעתי לפני כמה חודשים למצוקת עומס רגשי שנבעה מיותר מדי מערכות יחסים קצרות ואינטנסיביות מדי, המליץ לי הפסיכולוג על מוסד היזיזות. "הגיע הזמן", הוא הסביר, "שלא תתאהב בכל מי שאתה עושה איתה סקס". אני כבר באמצע החיים ומעולם לא הייתה לי יזיזה. אף פעם לא ידעתי איך להפריד בין תשוקה לאהבה. וגם אחרי שהומלץ לי במפורש, כעניין של בריאות הנפש, לעשות את ההפרדה, לא הצלחתי.
כשנגמרת התשוקה נגמרת האהבה, או להיפך, או שהן אותו הדבר. "חפש מישהי שאתה לא מאוד נמשך אליה", הציע הפסיכולוג, כשהסברתי שאין לי מושג איך לא להתאהב במי שאני עושה איתה סקס. אבל כמה כיף זה כבר יכול להיות לשכב עם מישהי שאני לא מאוד נמשך אליה? התברר שלא מאוד כיף. ולהיות מאוהב בה היה עוד פחות כיף.
See you when I see you
לפני כמה ימים נתקלתי במקרה בטלוויזיה בסרט בשם "תלוי באוויר". ג'ורג' קלוני משחק שם אדם שהמקצוע שלו זה לפטר אנשים. הוא טס מעיר לעיר ברחבי אמריקה ומפטר אנשים בחברות שהחליטו לבצע קיצוצים. אבל לא זה היה מה שמעניין בסרט. קלוני הוא קול. כל דמות שהוא מגלם ניחנה בקוליות רגשית. זה סימן ההיכר של הפרסונה הקולנועית שלו. קוליות רגשית. קוליות רגשית זו הנונשלנטיות של הנפש. היכולת לקיים מערכות יחסים, להרגיש תשוקה ולממש אותה, אפילו להתאהב, בלי להפגין תלות רגשית. לרצות – בלי להזדקק.
תמיד יש משהו אוורירי בחיוך של קלוני. קשה, אולי אפילו בלתי אפשרי, לדמיין אותו מתרסק מלב שבור, מתייפח מרוב געגוע. וזה לא בגלל שהוא דג קר. הוא לא. להיפך. יש בו הרבה חום. אבל הוא קצת מנותק. קצת מרוחק. עטוף באיזה חומר בידוד. קול. הוא תמיד קול. אפילו ב"אושן 11", כשהוא מוכן לעשות הכל כדי להשיב אליו את אהבתה של ג'וליה רוברטס, הוא נשאר קול. נטול ייסורים או ייאוש. בוטח בעצמו. עניין של אטיטיוד מנצח.
וב"תלוי באוויר" פוגש קלוני, בבר של איזה מלון, אישה נאה. והם מזדיינים. היא מנהלת אורח חיים דומה. כל הזמן טסה. כל הזמן באוויר. מדלגת מעיר לעיר. הם שומרים על קשר בטלפוני. בלילות הם מסתמסים, שולחים מסרים אירוטיים. הכל מאוד קול, כמובן. היא לא פחות קולית מקלוני. חגיגה של קוליות רגשית. כשמתאפשר, כשלוחות הזמנים מצטלבים, הם נפגשים ללילה, באיזה מלון, באיזו עיר, ומזדיינים. ברור שיש שם גם רגש. הם מחבבים זה את זו. אבל הכללים של מערכת היחסים מאוד ברורים. אין להם תביעות. אין מחויבות.
הנה הם לפנינו, היזיזים. ואין ספק שאם יש גבר שמסמל את ההיתכנות של היזיזות, זה קלוני. לכאורה, זה בדיוק מה שמתאים לו. בסרט הזה, כמו באינספור אחרים, קלוני הוא הגבר באמצע החיים שמעולם לא התביית, לא התמסד, לא התחתן. כשעמיתה צעירה שלו שואלת אותו ואת יזיזתו איזו מין מערכת יחסים יש להם, הם מסבירים לה במפורש: זו לא זוגיות אבל גם לא סטוץ. זו יזיזות. בסרטים אמריקאים רבים, משפט הפרידה של יזיזים הוא See you when I see you. מה שיוצא. מה שמסתדר. לא חייב לך כלום ואל תצפי ממני לשום דבר.
וב"תלוי באוויר", כמו ברוב סרטי היזיזים, מגיע הרגע שבו קלוני מבין שהוא בעצם מאוהב. הוא רוצה מחויבות ובית ובלעדיות ושייכות. והוא רץ לשדה התעופה ותופס מטוס לשיקגו ונוסע לביתה של האישה ודופק בדלת – ואז מגלה שהיא נשואה עם ילדים. בשיחה שהם מקיימים אחרי זה הוא אומר שחש מרומה. היא לא מבינה למה. הם הרי יזיזים. היא לא חייבת לו כלום. את הזוגיות היא מקבלת ממישהו אחר.
אם החיבור הרגשי והמיני בין גבר לאשה הוא מספיק טוב, לפחות אחד מהם יתאהב. זה בלתי נמנע. זה קורה אפילו לרווקים קולנועיים נצחיים כמו קלוני. ואם החיבור לא מספיק טוב, לפחות אחד מהם במהרה לא ירצה להמשיך. לא כיף להיות עם מישהו שלא מספיק מחבבים ולא מספיק נמשכים אליו. היזיזות היא פנטזיה בגלל שהיא אמורה להציע את כל הטוב שבאהבה (חיבור רגשי ומיני מנצח) בלי כל המעיק שבה (שגרה, מחויבות, בלעדיות, שחיקה).
אבל אין דבר כזה, יזיזות. אם זה לא עובד בשביל קלוני, זה לא יעבוד בשביל אף אחד.