ברק אובמה וברוס ספרינגסטין
גורם אפילו לרוקסטאר הכי גדול להתרגש כמו ילדה קטנה. הבוס והנשיא | צילום: Chip Somodevilla, GettyImages IL

ברק אובמה הוא דוגמה טובה למשהו שאמריקה מייצרת לעתים קרובות: נשיא שהוא כוכב רוק. הוא אמנם הנשיא השחור הראשון אבל בכל האמור בסטאר-קווליטי שלו הוא נצר לשושלת שבזמנים מודרניים כוללת גם את קנדי, את רייגן ואת ביל קלינטון, ובתקופות רחוקות יותר את לינקולן, את תומאס ג'פרסון, את ג'ורג' וושינגטון ואפילו את רוזוולט – שישב בכסא גלגלים אבל הפגין כריזמה חריגה בעוצמתה בעידן טרום-טלוויזיוני.

אובמה וקלינטון הם כמו מיק ג'אגר במדד המגנטיזם האישיותי והיכולת לסחוף המון. הם בדרנים שבארגז הכלים שלהם כל מה שנדרש כדי להצליח בשואו-ביז. הם נינוחים, קוליים, יודעים לספר סיפור, וניחנו בחוש הומור משובח, גם מהזן העצמי. הם רוקדים, והם שרים. יש להם סיפור אישי דרמטי וחזק, מעורר הזדהות והתרגשות, והם יודעים להשתמש בו מצויין. הם נואמים בחסד עליון, רטוריקנים מעולים. והם שחקנים מחוננים, שיודעים מתי לנשוך את השפה, לשחק אותה נבוכים, איך להיראות מיוסרים, ואיך לגלם תקיפות וכוח. הם באמת מסוגלים לעשות הכל, ותמיד יש להם את האישה שמתאימה להם, שנהפכת לדמות ציבורית בזכות עצמה, לאייקון בתרבות הפופולארית – בין אם זו מישל אובמה, או ז'קלין אונסיס, ננסי רייגן או אלינור רוזוולט.

ז'קלין אונסיס וכפות הרגליים
איפה היא ואיפה שרה? ז'קלין קנדי | צילום: Ted West, GettyImages IL
באמריקה אין סוניה סגפנית ובלתי נראית ואין שרה נרגנת שבוחשת מאחורי הקלעים ועושה בושות ומוסתרת מהמצלמות. אין שם שולמית שמיר ענווה. האישה הכריזמטית היא חלק אינטגרלי מהמופע הנשיאותי. וכך גם הבנות הפוטוגניות, והזאטוטים החמודים. מדובר בדיל שכולל הכל, כמעט תמיד גם כלב כשכשן.

כילד להורים ממוצא אמריקני, גדלתי על ספרים שסיפרו את סיפורי הנשיאים כילדים. ג'ורג' וושינגטון, הילד הכי ישר בעולם, שהמרה את פי אביו וכרת את עץ הדובדבן בגינה, אך כשאביו שאל אותו אם ידו במעל, הישיר אליו מבט, לקח אחריות על מעשיו, ואמר (במעין מיתוס "טוב למות בעד ארצנו" אמריקאי) – "אינני יכול לומר דבר שקר". ילד האמת. ואברהם לינקולן, הנער הכי אחראי בעולם, שפצע בטעות את אחותו כשהניף גרזן לכרות עץ ביער, ונשא אותה מדממת מרחק רב על כפיו, ולא התחמק לרגע ממה שעולל לה בשוגג. סיפורים על אנשים שהיו משכמם ומעלה עוד בצעירותם, זה בדם שלהם. 

רבין מסמיק כסלק

בשנות ה-90' רווח כאן נוהל של אירוח פוליטיקאים בכירים בפריים טיים של ערוץ 2 מדי ערב כמעט. התכנית המרכזית בתחום הזה הייתה המעגל של דן שילון, "בשידור חי". אפשר היה לראות שם את שמעון פרס ובנימין נתניהו יושבים זה לצד זה, שרים ביחד איזה שיר לבקשת המנחה, כמו שני דחלילים עם מטאטא בתחת, בזיופים נוראיים, כמי שכפאם שד, בעליצות מעושה, כשעל פניהם ניכר שהם מתים לעוף משם, לא כיף להם.

אין תמונה
מבוייש במעגל. יצחק רבין אצל דן שילון
רבין נהג להסמיק כסלק במעמדים כאלה. זכורה התמונה של שר האוצר דאז בייגה שוחט, חבוש בתרבוש, נראה כמו שוטה הכפר, כסיל שיעשה הכל בשביל קצת תשומת לב. אהוד ברק אולי יודע לנגן פסנתר אבל גם הוא ממחיש את העובדה שהמנהיג הישראלי לא מתחבר טוב לשואו-ביז. להיפך. הוא חייב להיות רציני. כי המצב רציני. כי הבעיות קשות ומרובות. כי לא באנו ליהנות, אלא לשרוד. אי אפשר להיות בדרן בראשות ממשלה במזרח התיכון. כשליברמן מחייך צריך חיישן רגיש מאוד כדי להבחין במתיחה הזעירה של השפתיים.

גם נשים שמתמודדות כאן על ההנהגה הן רציניות להפליא – שלי יחימוביץ', ציפי לבני. הרבה נוקשות, מעט מאוד רכות. וגם הן לא מפזזות בפירואטים. הפוליטיקה הישראלית חמורת סבר.

מעניין איזה שינוי היה מתחולל כאן אם ראש הממשלה היה טיפוס יותר קולי. אחד שגם עושה סטאנדאפ, גם שר ורוקד, מפזר אנרגיות של ברוס ספרינגסטין, ואשתו היא בעצמה מועמדת פוטנציאלית לראשות הממשלה.

ביבי, קח את זה באיזי

שהרי אי אפשר לומר שאין לאובמה תפקיד רציני מאוד – לשקם כלכלה במשבר קשה וחברה שרומסת את חלשיה, להרתיע ארגוני טרור רצחניים ברחבי העולם ולמנוע פצצת גרעין מאיראן. זה לא שהנשיא לא צריך להיראות רציני. הוא צריך. לעתים תכופות. אבל לא פחות חשוב להיות קליל מעת לעת, להשתטות, להחליש קצת את הקשר בעניבה. זה לא פחות חשוב – כי זה גם מסר.

המסר של הנורמליות, של האיזונים הנכונים בחיים, המסר שצריך לדעת גם להינות כאילו שאין צרות, כדי שיהיה כוח לטפל בצרות, המסר ששום אסון לא יקרה אם ניקח את זה באיזי לכמה שעות.

זה מסר שמשפיע על הלך רוח של אומה. זה מסר שבא לידי ביטוי גם בתמונות העונתיות של הנשיא הנופש – משחק גולף, זורק כדורי שלג בקמפ-דייוויד. זה המסר שאומר – אני יכול להרשות לעצמי לנפוש, כי המצב רציני אבל הוא לא חירום. לא כל הזמן. אי אפשר חירום כל הזמן.

ראש ממשלה ישראלי שיהיה כזה יוריד את מפלס החרדה הלאומי, במקום ללבות אותו ללא לאות. הצרה היא שכאן תמיד מוצאים משהו מעורר דאגה: בשעת מחסור, תמיד יש את מפלס הכנרת.

>> הטור הקודם שלי: גם ליגאל עמיר יש מורשת