ליום הולדתי ה-45 קנתה לי אחותי את "חיים", האוטוביוגרפיה של קית' ריצ'רדס, הגיטריסט שהלחין את רוב השירים הגדולים של "האבנים המתגלגלות". אף פעם לא רכשתי חיבה יתרה ללהקה הזו. מאז נעוריי התגובה האינסטינקטיבית שלי למיק ג'אגר הייתה שהוא וולגרי. אבל ריצ'רדס תמיד היה אגדת רוק מרתקת. הוא המציא את הפוזה הרוקרית של להיראות מסטול, שיכור ולא שם זין על העולם, והביא אותה לקיצוניות קומית כמעט, אבסורדית משהו. בדיוק כמו דמות הפיראט שמגלם ג'וני דפ בסדרת סרטי "שודדי הקאריביים", שאותה הוא ביסס על ריצ'רדס (שבבדיחה פנימית משחק בסרטים את אביו של דפ).
אין ספק שריצ'רדס היה אמור למות בגיל 20 ומשהו. לא זו בלבד שהיה מכור להרואין 10 שנים, הוא גם לקח כמויות בלתי נתפסות של סמי הזיה, המרצה והרגעה, שתה כמות אדירה של אלכוהול, עישן סיגריות וג'וינטים בלי סוף והסניף קילומטרים של קוקאין – מנהג שממנו נגמל רק לפני כמה שנים, כשסבל משטף דם בגולגולת בעקבות נפילה מעץ במהלך חופשה בפיג'י, והתבשר מפי הרופא המנתח שבגלל שהקוק מדלל את הדם הוא ייאלץ להסתדר בלי.
ריצ'רדס מאריך ימים, למרות שלא קיים אורח חיים בריא. על כל פנים, לא לפי התפיסה המקובלת. הוא הרשה לעצמו הכל, לא מנע מעצמו כלום, ולא שילם את המחיר – כפי שכתב עליו דייוויד רמניק, עורך המגזין "הניו יורקר", בביקורת על הספר. הדוניסט חסר תקנה. הוא הסתבך עם החוק לעיתים קרובות, היה נתון במעקב משטרתי במשך שנים ארוכות, הבריח אקדחים בשדות תעופה, שרד גם תאונות דרכים קטלניות ושריפות.
חוסר האחריות שלו הגיע לשיאו ביחסו לשני ילדיו הראשונים. את הבכור, מרלון, לקח עימו לסיור הופעות ארוך בהיותו בן שבע, והפך אותו בעצם לשותף מלא לחיים של ג'אנקי. מרלון הסתיר את המחטים כשהשוטרים דפקו על דלתות חדרי המלון. את בתו אנג'לה הפקיד אצל אמו, פשוט מפני שלא היה מסוגל לדאוג לה. גם כשהוא כותב על האירועים האלה ממרחק השנים, מצפון אינו הצד החזק שלו. ריצ'רדס תמיד עשה רק מה שבזין שלו. בפוזה שלו יש משהו מטעה. לא רואים עליו אבל מדובר בתולעת ספרים, בעיקר היסטוריה, שנפל פעם מסולם כשניסה להגיע לספר של דה וינצ'י בספריה הענפה שלו.
אלון גל, מאחוריך
אבל האמת היא שהוא עוד יותר מטעה מזה. בזמן שכל חבריו מתו סביבו ממנות יתר, ריצ'רדס טוען, ואין סיבה לא להאמין לו, שיש סיבה טובה למה לו זה לא קרה: למרות שנדמה שהיה משולח כל רסן, הוא בעצם תמיד היה בשליטה, והקפיד באדיקות להסתפק בסוטול של מנה סבירה של הרואין, ואף פעם לא התפתה להגדיל אותה בשביל להעצים את החוויה. הוא התברך באופי חזק שגם שירת אותו כשהגיע הזמן להיגמל.
עד כמה שזה נשמע מטורף, יש מה ללמוד מקית' ריצ'רדס. לא רק איך להיות ג'אנקי שנשאר בחיים, אלא איך לחיות. ולא שמומלץ לחיות כמוהו – מה שעבד בשבילו לא יעבוד בשביל אף אחד אחר. אבל לא יזיק לאף אחד להיות קצת קית' ריצ'רדס. דמיינו תכנית דוקו ריאליטי שבה הקואוצ'ר הוא ריצ'רדס, במקום אלון גל. וקחו לדוגמה את סיפור פגישתו עם הורי אשתו השנייה: ריצ'רדס הגיע שיכור והביא איתו גיטרה, וכשהם הציקו לו בשאלות טורדניות על חייו ככוכב רוק, הוא ניפץ אותה על השולחן. רוצה לומר, האיש לא שומר בבטן. מוציא הכל החוצה. ולעזאזל ההשלכות. אולי זה דווקא כן אורח חיים בריא?
כשמישהו העיר לו פעם על עיבוד לא מוצלח של אחד השירים, הוא פשוט שלף אקדח וירה בו. כאמור, כל אחד אחר שהיה מנסה לחיות כך, היה גומר מהר מאוד בכלא או בקבר. אבל קשה לי לא להרהר באפשרות שיש משהו בריא מאוד, מבחינה נפשית, באדם שכל כך מחובר לעצמו. אין פלא שהוא מספר שתמיד חש מצוין על הבמה, מול עשרות ומאות אלפי בני אדם, ושהוא ממשיך להרגיש שם מצוין גם כשהוא מפשל. אין לו באישיות את השופט המחמיר שהורס לרובנו את הכיף של פשוט לעשות מה שבא לנו. כתוצאה, ההרס העצמי שלו מפותח מאוד אבל כך גם כוחות החיים הטובים.
מה רובנו עושים במשך שנים אצל פסיכולוגים או באשראמים, אם לא מחפשים את הדרך לחיות את הרגע, לעשות מה שטוב לנו, להפסיק לסרס את עצמנו? זו פילוסופיית החיים של ריצ'רדס, שכתב את אחד משיריו הגדולים, Satisfaction, בשינה, ומצא אותו בבוקר מוקלט על טייפ קסטות קטן שהיה מונח על השידה ליד המיטה. עד כדי כך הוא מחובר לעצמו. הפזמון של השיר מבטא את התסכול הקיומי הנפוץ ביותר, של אלה שלא מצליחים למצוא סיפוק בחייהם למרות שניסו וניסו וניסו. במקרה שלו, המלים המפורסמות לא מביעות תסכול, אלא חתירה בלתי נלאית, הדוניסטית, לסיפוק.
יכול להיות שגם הוא לא הצליח למצוא מספיק סיפוק, אבל חייו היו ניסיון מתמיד להגיע אליו, והוא קיבל יותר מרובנו. מחר בבוקר תקומו ותשאלו את עצמכם – מה קית' ריצ'רדס היה עושה במקומכם. והתשובה היא: לא מה שאתם עושים.
>> הטור הקודם שלי: כך הסתבכתי עם השוק האפור
>> אסי עזר: חברי הכנסת מכשירים את הרצח הבא