כמה פעמים אמרו לך לדחוף צ'ופסטיק, ושום דבר לא קרה?
דבר מוזר. נציגת מכירות טלפוניות מהונג קונג החלה להתקשר אליי בערבי שישי עם הצעה לא מפתה להשקיע את הכסף שאין לי בחברת השקעות סינית. אני לא יודע איך היא הגיעה אליי, אבל כשניסיתי להוריד אותה מהקו, כמעט החלה תקרית דיפלומטית בינלאומית
היא ידעה את שמי. כבר מפתיע. והציגה עצמה, או ניסתה להציג עצמה, כאשת מכירות טלפונית של חברת השקעות בהונג קונג. לקח זמן עד שהבנתי את זה. מדובר אמנם במעט מידע אבל בנסיבות המאוד לא ידידותיות לתקשורת ברורה, חלפו כמה דקות עד שהתברר למעלה מכל ספק שהיא אכן טוענת שהיא מייצגת חברת השקעות שמושבה בהונג קונג, ושהיא אכן מעוניינת לשוחח ספציפית איתי.
אני מודה שלא איפשרתי לה לומר לי למה היא מבקשת לשוחח דווקא איתי. מה שהכי הטריד אותי זה שהיא יודעת מי אני ושיש לה את מספר הטלפון שלי. ניסיתי לחקור אותה, מאיפה השיגה את הפרטים שלי. זה לא היה אפיק שיחה שעניין אותה. היא הייתה עסוקה בלהיות נורא מנומסת וחברותית, בנימה המעושה שכנראה לומדים בקורסי שיווק טלפוני בהונג קונג, כי כנראה נדמה להם שיש אנשים שזה עובד עליהם. כל מני "ומה שלומך היום, אדוני, אם יותר לי לשאול", ו"כולי תקווה שאתה שרוי בטוב" וכו'.
אמרתי לה שאם היא לא אומרת לי מה שאני רוצה לדעת, אני מנתק. היא לא אמרה לי, אלא המשיכה במשפטים מתוך ספר ההדרכה שנתנו לה, כמו "אם רק תיתן לי כמה דקות מזמנך היקר, אני בטוחה שתגלה שיש לי הצעה מאוד מעניינת בשבילך", ובתום כמה ניסיונות לחלץ ממנה את התשובה שרציתי, פשוט ניתקתי.
ראיתי באותו זמן בטלוויזיה סרט גרוע על קורות המאפיה הסינית בהונג קונג ונכנסתי להלך רוח מעט פרנואידי, שעיקרו שהמאפיה הסינית רוצה ממני משהו שאני לא יכול לתת לה, ואני חושב שמוסכם על כולנו שזה מצב לא טוב להיות בו. בשלב מסוים השתכנעתי שמדובר במהתלה של חבר שמהתלות כאלה הן הקיק שלו, אבל בירור מעמיק הוכיח שהוא חף מפשע. ואז שכחתי מזה.
לחצות את הגבול
חלפה חצי שנה. שוב יום שישי. אותה שעה. חורף. שוב סדרת הספרות והסימנים חסרי הפשר על הצג. שוב אותה אישה מעברו השני של הקו. שוב אותם משפטים מעושים של אנשי מכירות. שוב שאלתי אותה מאיפה יש לה את הפרטים שלי. שוב התחמקה. והפעם פשוט אמרתי לה ללכת לעזאזל. אז היא אמרה לי לך לעזאזל אתה, אדוני, ותתקע לעצמך צ'ופסטיק באף. שאלתי אותה למה דווקא באף. השיחה הגיעה למבוי סתום והופסקה בהסכמה הדדית. סברתי לתומי שבכך תמו קורותיי עם חברת ההשקעות מהונג קונג.
אבל לא. כעבור שבועיים, אותו יום, אותה שעה, היא שוב התקשרה: "תתקע לעצמך צ'ופסטיק באף, אדוני"!, וצחקקה. ולא רק היא. היו עוד כמה אנשים על הקו. הם כולם ציחקקו. אמרתי להם שיתקעו לעצמם צ'ופסטיק באף. נקרעו מצחוק. אמרתי להם שאני מנתק. אמרו לי שוב לתקוע לעצמי צ'ופסטיק באף, ולא יכלו לנשום מרוב צחוק. אמרתי להם שזה לא כזה מצחיק. אמרו לי, זה דווקא מצחיק, אדוני. ניתקתי. ואז הם התחילו להתקשר מדי כמה ימים, כנראה בכל פעם ששיעמם להם. כשלא עניתי, השאירו הודעה, תתקע לעצמך צ'ופסטיק באף, אדוני. כשעניתי, חזרו על שורת המחץ והתענגו עליה עד בלי די. אז אמרתי להם פאק אוף. פתאום השתררה שתיקה. "זה מאוד לא יפה מה שאמרת", היא אמרה לי, "זה דבר מאוד רע להגיד", וניתקה.
היא נשמעה פגועה עד עמקי נשמתה, היה לי קצת לא נעים. ואז הטלפון שוב צלצל. הפעם זה היה גבר, שהציג עצמו כבוס שלה. הוא אמר שהיא מאוד פגועה. מאוד. הוא אמר שהוא לא מבין למה אני מדבר ככה, הרי הם בסך הכל רצו לעזור לי להשקיע את כספי בצורה נבונה. אמרתי לו שאין לי כסף להשקיע. ואז הוא אמר לי שגם אם היה לי, הוא לא היו עוזרים לי להשקיע אותו בצורה נבונה, כי הם לא עובדים עם אנשים גסי רוח כמוני, "ושיהיה לך יום נעים, אדוני". וניתק.
וזהו. יותר לא שמעתי מהם. עד יום שישי האחרון. הפעם זו הייתה טלפנית אחרת. נכנעתי. הקשבתי להצעה, באריכות. עשר דקות. ובסוף אמרתי, פשוט, לא תודה. והיא הודתה לי על זמני היקר. ובזאת, נדמה לי, זה נגמר.