השבוע הורגשה רעידת אדמה ברחבי הארץ. אני עצמי לא חשתי בה, אבל אומרים שהיא נתנה אותותיה גם בתל אביב. בכל אופן, היא התרחשה בים התיכון, סמוך לטורקיה, והייתה בעוצמה של 5.7 בסולם ריכטר. אירוע דומה התרחש אך לפני חודשיים. גם אותו אני לא זוכר.
הרעש של השבוע נשכח כבר למחרת, פינה מקומו ל"רעידת אדמה" מסוג אחר, זו שבמסגרתה זוכה ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בבית המשפט המחוזי. טוב שיש לתקשורת תמיד איזו רעידת אדמה טובה להיאחז בה: מופז מאיים לפרוש מהקואליציה! התפרסם דו"ח המבקר על מחדל השריפה בכרמל! נופץ חלון של בנק בהפגנה בתל אביב! והרי אין סוף לרעידות האדמה המטאפוריות, אנחנו חיים במציאות שהיא רעידת אדמה מטאפורית בלתי פוסקת, מציאות שכל כולה סימן קריאה גדול אחד !!!!!!!!!!!!!!!!!!! – כפי שנוהגים טוקבקיסטים ישראליים לעטר אפילו את תגובותיהם הטריוויאליות ביותר.
ומדי פעם, בעונת רעידות אדמה מטאפוריות שחונה, מנפחת התקשורת את רעידת האדמה התורנית האמיתית, שתמיד מתרחשת במרחק מה מאיתנו, ומותירה כפרים שלמים באיזו שכנה נחשלת יותר, איזו טורקיה או קפריסין, בעיי חורבות, ומזכירה לנו, בכותרות מאיימות, שלא ירחק היום והדבר האמיתי יהלום בנו, כי אנחנו יושבים ממש על השבר הסורי האפריקאי (והרי אנחנו תמיד, במצבנו הקיומי, חייבים לשבת על פי תהום כלשהי, בין אם הוא גיאולוגי, או גרעין איראני, או פצצה דמוגרפית, שהרי גם למונח "פצצה", הדבר הזה שנופל על ראשינו מעת לעת, יש שימושים מטאפוריים שכיחים). וכשהוא יכה אותנה שוק על ירך, כמו איזה עונש תנ"כי, מזכירה התקשורת, ניתפס לא מוכנים, בלתי ערוכים בעליל, כפי שאנו תמיד בלתי ערוכים בעליל, נטולי ערכות מגן, חסרי מקלט, ומי שיער שלנסראללה יש כל כך הרבה רקטות שאפשר לשגר למרחק כה רב?!
בקרוב אצלנו
כלומר, תקום ועדת חקירה. יום אחד. זה ברור. ויהיה דו"ח של המבקר. גם ברור. דו"ח שיהיה בבחינת "רעידת אדמה" על רעידת האדמה. שר האוצר לא הקצה. שר הפנים לא הנחה. ראש הממשלה לא שמע.
לעתים אני שואל עצמי מה יקרה לי ולאהוביי כשתתחולל רעידת האדמה הגדולה. אני מתגורר בבניין תל אביבי ישן, שאין לי שום ספק שיסודותיו לא הונחו לפי תקנים עדכניים של מיניסטריון התקנים העדכניים. אבל מה אם אמר שכשהרעש יכה נהיה בבית? אולי נהיה ברחוב? אולי איילון דרום יפער את לועו ויבלה אותנו חיים? אולי מגדלי Yoo יקרסו על ראשינו? אולי אהוד ונילי ייפלו עלינו מגובה של 30 קומות? אולי שר הביטחון יהרוג אותי (אבל חייו יינצלו בזכותי כי אשבור את נפילתו, ויוענק לי ציון לשבח אחרי מותי)?
בימי חיי, הדיווחים על רעידות אדמה בארץ מציינות כי "לא נגרם נזק בנפש וברכוש". שזו דרך סטרילית להגיד שבתינו לא התמוטטו עלינו. אבל יום אחד זה יקרה. כל המומחים אומרים. מה זאת אומרת אומרים. מבטיחים. השאלה היא רק מתי. ולפי כל מיני חישובים ומדידות שלהם, העיתוי הוא פחות או יותר עכשיו. בכל רגע. ממש תיכף.
זכרונות מהחדר האטום
אי אפשר לחיות בלי להדחיק. קודם כל להדחיק את עובדת מותנו הוודאי והממשמש, לפחות ברוב שעות היום. גם טיפוסים שלוקים בחרדת מוות מאז'ורית, כמוני, לא חושבים על זה יותר מכמה פעמים ביום. רוב היום – מדחיקים. וגם את רעידת האדמה הקשה, ההרסנית והוודאית אנחנו מדחיקים. כחברה, אנחנו לא רוצים לדעת. לא רוצים להתעסק בזה. אולי כי אנחנו מבינים שבעצם, אין מה לעשות. גם בית עם יסודות בנויים כהלכה הרי עלול להתמוטט כמגדל קלפים. וכשנוסעים באיילון, כבר אמרנו, גורלנו לא בידינו. וההנחיות הקבועות – לצאת לחדר מדרגות, לחסות מתחת לקורות תומכות (ושמא זה בדיוק ההיפך, ויש להתרחק מקורות תומכות? זה משנה?). אומרים שזה יכול להציל חיים, אבל אמרו את זה פעם גם על שתיית מים בחדרים אטומים.
אנחנו מדחיקים, כי מה כבר נעשה. נבנה מחדש את כל הבניינים שהוקמו כאן לפני שנה מסוימת? לא. פשוט נרכין את ראשינו בפני הבלתי נמנע. זה מצד אחד. ואילו מצד שני, כמה שנים אנחנו כבר נתקלים בתקשורת באזהרות אודות התשתית הלקויה שתעצים מאוד את נזקי הרעש הצפוי? הרבה שנים. בערך 30 שנה. האם אנחנו כציבור דרשנו אי פעם מהפוליטיקאים שלנו לקחת אחריות על הנושא הזה ולטפל בו? האם אי פעם הענשנו מנהיג שהפקיר את התחום הזה? מה פתאום. אנחנו מדחיקים. אבל רעידת האדמה הגדולה משגרת לעברנו מעת לעת תזכורות. אני מגיעה, היא אומרת לנו. אני באה לטרוף אתכם.