אני עומד לעשות משהו שעלול להיחשד בקורטוב קטנוניות ושמא אף חוסר קוליות: לטעון שמבקר הטלוויזיה של "הארץ" מורן שריר מעל בתפקידו כשלא התייחס לסדרה התיעודית "אתם שם בבית" שאני נמנה עם יוצריה, ביחד עם המפיקים עמי אמיר והילה אלון מחברת "מטר תוכן", הבמאי רן לנדאו ועורך הווידאו מני ורסס. אבל אני מוכן ליטול על עצמי את הסיכון הזה – כי אני מקווה לשכנע שהתעלמותו של שריר מהסדרה לוקה בקטנוניות ו/או חוסר קוליות גדולים לאין שיעור, וכי נדמה לי שקובלנתי אינה רק אישית אלא גם עקרונית, ואף חשובה.
נתחיל, כדי לסלקו מהדרך, בממד האישי. כיהנתי במשך חמש שנים כמבקר הטלוויזיה של "הארץ", אותו תפקיד שממלא כעת שריר, ומאליו מובן שתרעומתי וכאבי על התעלמותו מהסדרה הם גם אישיים, באופנים ברורים ופשוטים שאין כל צורך לפרט את טיבם. אינני מכיר את שריר ומעולם לא שוחחתי עימו. וכעת יוכלו הקוראים לשפוט בעצמם אם טיעוניי אינם ענייניים.
הקוראים של הארץ אוהבים להתווכח על טלוויזיה
עיתון "הארץ" מייחס חשיבות רבה לביקורת טלוויזיה. זו משמעות מיקומה של תיבת ביקורת הטלוויזיה היומית בחלק הימני העליון, הנקודה הראשונה שאליה נמשכות עיניהם של הקוראים, של העמוד האחורי, שהוא לעתים קרובות העמוד שאותו הם קוראים מיד אחרי כותרות העמוד הראשון, בין היתר בגלל שעמודיו הגדולים של "הארץ" מסרבלים את מלאכת הדפדוף לעמודים השני והשלישי. ולכן אין זה מפתיע שביקורת הטלוויזיה היא מהטקסטים הכי נקראים בעיתון. לחשיבות הרבה שמייחס לה העיתון יש מספר סיבות: "הארץ" מכיר בחשיבות החברתית והתרבותית העצומה של טלוויזיה בישראל ובמשקלה הרב בעיצוב ובשיקוף פני החברה הישראלית, ו"הארץ" יודע שקוראיו אוהבים לדבר ולהתווכח על טלוויזיה, אפילו כשאינם נהנים לצפות בה באופן כללי, או בתכניות המבוקרות באופן ספציפי.
חשיבותו של "הארץ" אינה נגזרת ממספר מנוייו הקטן יחסית. היא מושתתת לא פחות על מסורתו ויוקרתו ועל העובדה שמנוייו שייכים לאליטה חברתית-כלכלית. מתוקף מעמדו נושא "הארץ" באחריות תרבותית שהוא אינו מקל בה ראש. כדי להיות חשוב הוא צריך לייצר אמירות חשובות, ולא רק בנושאים מדיניים, כלכליים וביטחוניים, אלא גם בנושאים תרבותיים. ברור שכתבים ופרשנים מדיניים של "הארץ" חייבים להתייחס לידיעה מדינית חשובה. וברור שמבקר הטלוויזיה שלו חייב להתייחס לסדרת תעודה חשובה.
אבל בעוד שבתחום המדיני קל להכריע מהי ידיעה חשובה, בתחומי התרבות הוויכוח מה חשוב ומה לא הוא לעתים קרובות עצם העניין, ולכן נהנים מבקרי "הארץ" ממידה גדולה מאוד של חופש בחירה. רוצה לומר, בהתעלמו מסדרת דוקו בחר מבקר הטלוויזיה של "הארץ" מרצונו החופשי לאותת שהיא אינה חשובה. ובמקרה הזה, נודף מהתעלמותו ריח מאוד לא מקצועי. העובדה שיש לו חופש אין פירושה שעורכיו לא אמורים לקרוא אותו לסדר כשהוא מפשל בבוטות שכזו.
חשוב? ברור שחשוב
"אתם שם בבית", שפרקה הרביעי והאחרון הוקרן במוצאי שבת האחרון, היא סדרת הדוקו הראשונה אי פעם על תולדות הפריים טיים בטלוויזיה הישראלית. היא מציעה לצופים, בפעם הראשונה, היסטוריה ביקורתית וסיפורית על התכנים הטלוויזיוניים שנצפים כאן כבר עשרות שנים על ידי מיליונים מדי ערב – חדשות, בידור, ריאליטי ודרמה. חשוב? ברור שחשוב. אם "הארץ" לא היה חושב שזה חשוב, הוא היה ממקם את תיבת ביקורת הטלוויזיה שלו בירכתי עמוד 14 ליד ידיעות פשע זניחות. היא שודרה בערוץ 8, אכסניה מכובדת ומקצועית. היא זכתה לביקורות רבות, כולן חיוביות, חלקן נלהבות. "דה מארקר", המוסף הכלכלי היומי של "הארץ", הקדיש לה כפולת עמודים לקראת שידורה, מעשה נדיר מאוד כשמדובר בסדרת תעודה.
אין ספק שיש חפיפה מסוימת בין צופי ערוץ 8 לקוראי "הארץ". הם נוטים להיות אותם אנשים. האם זה סביר שמוסד מבקר הטלוויזיה של "הארץ", הערכאה העליונה לליבון סוגיות טלוויזיוניות בעיתון, יתעלם לחלוטין מסדרה שכזו? האם זה סביר שבמקום להעצים את ההד שלה ולספק זירה מכובדת לדיון באמירותיה – הוא ישתיק אותה? האם אין זה מחובתו של מבקר הטלוויזיה של "הארץ" להפנות את תשומת לבם של קוראיו לקיומה של הסדרה ולעורר אותם למחשבה עליה?
מגרד את תחתית החבית
כאמור, הייתי פעם מבקר הטלוויזיה של "הארץ". אני יודע מתי מבקר גירד את התחתית של החבית בחיפוש אחר מושא ביקורת. למחרת שידור הפרק השלישי בסדרה, שעסק בתכניות הריאליטי, עסק מורן שריר בטור הביקורת שלו בעוד תכנית, שגרתית לגמרי, של "פגוש את העיתונות". מצד אחד – תעודה היסטורית וביקורתית על תופעת הריאליטי בישראל והשלכותיה על ערכי החברה. מצד שני – עוד תכנית של "פגוש את העיתונות". והוא בחר באפשרות השנייה. הוא לא התעמת עם הסדרה. הוא לא אמר שהיא גרועה, או שהיא טועה, או שהיא לא מקצועית. הוא לא אמר שהוא מבין יותר טוב ושחבל שלא נתנו לו לעשות אותה. הוא אמר, בעצם, שהיא פשוט לא קיימת.
לגיטימי? ממש לא. כי מה לעשות שהיא כן קיימת. ואנשים, רבים מהם קוראי "הארץ", ראו אותה. וחשבו עליה. כדי שיתקיים בישראל שיח יעיל ותקין בתחום ביקורת התרבות (שהוא חיוני לחברה בריאה, כפי שכל עורך ב"הארץ" והמו"ל שלו ישמחו לומר לכם), עיתון "הארץ" חייב לתפקד. כשהוא לא מתפקד, הוא תורם ישירות לניוונה של החברה הישראלית. רצועות תרבות בטלוויזיה (ו"הינשופים" בערוץ 8 שאני אחד ממנחיה היא דוגמה עכשווית) באות והולכות, בעיקר הולכות, ו"הארץ" בינתיים נשאר.
שמא תאמרו שמר שריר סבר שהסדרה לא ראויה להתייחסותו כי היא גרועה? זה מופרך. כמו כל מבקר טלוויזיה, הוא מרבה לכתוב על תכניות גרועות. הוא לא כותב על מה שהוא אוהב. הוא כותב על מה שחשוב, על מה שחייב לקבל טיפול ביקורתי מנומק. זה תפקידו של מוסד מבקר הטלוויזיה ב"הארץ". ובמקרה הזה, שריר מעל בו. ואף מעל באמון קוראיו, שמניחים מן הסתם כי הוא אכן מתייחס לכל מה שחשוב.
למה בחר מורן שריר להתעלם לחלוטין מ"אתם שם בבית"? אין לי מושג. תהא הסיבה אשר תהא, היא לא יכולה להיות טובה.