אני לא מצליח להבין את פשר התכונה שאוחזת בסובבים אותי בהגיע טקס האוסקר. מי מחלק את האוסקר? אלוהים? האוסקר מבטא הצבעה של כמה מאות חברי אקדמיה לקולנוע באמריקה. זה עניין סוציולוגי. תוצר של כל מני גחמות, מחויבויות אישיות ומגמות אופנתיות. הם בדרך כלל טועים. וגם אם לא, למה זה כל כך חשוב מה הם החליטו? מה, השאלה איזה סרט הוא לדעתם הטוב ביותר היא באמת כל כך חשובה? עד כדי כך חשובה, שכאן, בישראל, מתחילים לדבר על זה, בקדחתנות, חודש לפני, עם הכרזת המועמדים הסופיים? לדבר ולפרשן ולנתח ולאמוד הסתברויות ולהמר ולהתדיין ולהתווכח?
אם אנשים רק יעצרו רגע ויחשבו, הם יגלו שלשאלה איזה סרט זכה באוסקר אין שום נגיעה לחיים שלהם, שום השפעה, שום רלוונטיות. יתרה מזאת, זה לא ממש חשוב להם, לא באמת אכפת. וכמה שעות אחרי שמוכרז הסרט הזוכה, הם כבר עברו הלאה, המשיכו בחייהם, ולא מקדישים לנושא עוד מחשבה.
מי קם לראות את האוסקר בשידור ישיר באמצע הלילה? לאיזה עוד אירוע הם קמים באמצע הלילה? ומצייצים בטוויטר. ומעלים סטטוסים לפייסבוק. ומלבנים את הסוגיה. כן הגיע לו. לא הגיע לו. יש לי מאה דוגמאות לסרטים שהגיע להם ולא זכו. להג אוסקרי בלתי פוסק. ועל מה?! איך הם לא מרגישים שהם הופעלו בשלט רחוק על ידי מנגנון יחסי ציבור ענק שהחל לעבוד עם הכרזת המועמדים הסופיים, והרפה מהכפתור – בערך... עכשיו. ברגע זה.
לחצו לכם על הכפתור
כן, ברגע זה אתם ממלמלים לעצמכם: האוסקר?! את מי לעזאזל מעניין האוסקר? למה הוא כותב עכשיו על האוסקר? האוסקר היה בראשון בלילה. התווכחנו והתרגשנו ועיכלנו רגשית את המעמד עד בערך יום שני בצהריים... ועכשיו? עכשיו זה לגמרי לא מעניין אותנו. ממש לא. זה משעמם אותנו נורא. הכי עניין אותנו בעולם אם לארטיסט הגיע ואם מריל סטריפ הפתיעה. אבל עכשיו?! איך זה קשור לחיים שלנו עכשיו?
כי אתם מתעניינים במה שאתם אמורים להתעניין, לפי לוח זמנים שמשרת את הצרכים של גורמים מאוד מרוחקים ומנוכרים אליכם. גורמים שאתם פיונים בזירת המנופים הגדולים שבה הם משחקים.
קצת אבסורדי, לא? יד נעלמה גרמה לכם לעסוק באוסקר באינספור שיחות סרק ("מה נראה לך, הארטיסט ייקח"?). לכם, ולעוד מיליארד ברחבי העולם. ולא כי הסרטים קרובים ללבכם. תודו שהם לא קרובים ללבכם. ולא כי היוצרים קרובים ללבכם. תודו שרובם לא קרובים ללבכם. אלא כי אתם חייבים לדעת מי לקח. מי זכה. כמו בספורט, יש מנצח ומפסיד, יש תוצאה, ואתם חייבים לדעת אותה, נכון? שאלתם את עצמכם למה? שאלתם את עצמכם למה אתם צריכים לראות את הטקס עצמו, שבדיעבד כולם תמיד מודים שרובו טרחני למדי? למה?
נו, זכיתם באוסקר?
הנתינים ב-"1984" של ג'ורג' אורוול מדברים בעניין עצום על ההתרחשויות בחזית. על הניצחון האחרון של כוחות יורואסיה. בחזית הרחוקה מהם כל כך. שלא באמת נוגעת להם. שאין להם שום השפעה עליה. שהם לא באמת יודעים אם היא קיימת. ובכל זאת, היא ממלאת את חייהם במשמעות. וזה עצוב. והאוסקר? האקשן של האוסקר העניק משמעות כלשהי לחייכם בחודש האחרון? האקשן של האוסקר מילא לכם את החיים? והדיונים על השמלות? הם נתנו איזה טעם לקיום, כן? לא?
כי פשוט, אחרת קשה להסביר את זה. קשה להסביר מה התעסקתם בזה כל כך הרבה. קשה להבין למה עשיתם מסיבות צפייה אצלכם בבית ובברים. קשה להבין איך אתם לא מבינים שהאוסקר ממלא את חייכם בתוכן מזויף. כמה ימים אחרי הטקס כבר שכחתם מי זכה. מי אמר מה. מי לבשה מה. שכחתם מזה. כי זה לא באמת אכפת לכם. זה הכל כאילו. הוטל עליכם כישוף, ועכשיו הוא התפוגג. חייכם הממשיים מורכבים מחומרים אחרים לגמרי. החיים הממשיים מזמנים לכם ריגושים הרבה יותר עמוקים.
ואל תגידו – הגזמת. אל תגידו שזה בקטנה. שהעניין שלכם באוסקר היה קליל. הרי באמת עניין אתכם אם סידר יזכה, נכון? קניתם את זה שהוא היה "שגרירנו בהוליווד". שהוא ייצג אתכם שם. ואילו הוא היה זוכה, האוסקר שלו היה האוסקר "שלנו", נכון? שלכם? הייתם זוכים באוסקר?
כי אחרת, אם אוסקר של סידר הוא רק אוסקר של סידר, ולא אוסקר לאומי, ואם הוא ייצג בהוליווד בעיקר את עצמו – זה הכל הרבה פחות חשוב. אולי רק קצת יותר חשוב מהזכייה של יעקב אחימאיר בפרס ישראל בתקשורת, והרבה פחות חשוב מנובל בכימיה. הרי גם הפרסים האלה מעניינים אתכם אפילו פחות משהאוסקר מעניין אתכם ברגע זה, ימים ספורים אחרי שהחיידק המטופש הזה עזב לכם את הגוף.