לפני כשלושה חודשים הציעו לי לפתוח את הבלוג הזה. הרעיון היה מעניין - להתייחס לסדרת דרמה חדשה העוקבת אחר נפתוליו הנפשיים של צעיר, המגלה כי מכרה הזהב בו גדל אינו זהוב מספיק, ויוצא למסע חיפוש עצמי. כאחת שעברה הליך דומה הייתי אמורה לכתוב על התהליך שלי, על החברה שעזבתי, על ניתוק מהעבר אך לא התנתקות ממנו, על התחלה מאפס, על נפילות, קימות וסיפורים שעל הדרך.
עד כאן לא חשדתי. ניתנת לי הזדמנות לכתוב, וכאחת שלא תאמר לעולם לא לכתיבה (ולפלח תפוז) אפילו התרגשתי. הכתיבה עצמה מאפשרת לי לפרק את התהליך לפיסות, היא בוצעת את המעגל השלם שהוא אני כיום לחתיכות הקטנות-קטנות מהן נוצר, נותנת פרספקטיבה.
ואכן, הכתיבה אפשרה לי לייקר ולהעריך את מה שיש לי היום. חירותי נקנתה בהמון דמעות ודמים. תהליך הלמידה לא ייפסק לעולם, אני מקווה. ארגיש מנוצלת כשאגיע ליום בו לא תהיינה לי שאלות ואפסיק ללמוד. וכמות הצפיות בבלוג שיקפה לי שאכן התהליך מעניין, ושיש לסיפור האנושי הקטן שלי זכות קיום. תמיד אהבתי סיפורים אנושיים - אני פריקית של דוקומנטרי וריאליזם. אנשים זה הסיפור.
הם לא מעניינים אותי, למה אני מעניינת אותם?
אבל מהר מאוד הבנתי שסומנתי כמטרה. שהסיפור שלי צימח סאבטקסט לא מודע שהופך אותו למאיים ובועט, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה. צלצול האזעקה המדומה הזה הזעיק אליו את מיטב נטולי התודעה, שבחסות אלמוניות הרשת הרשו לעצמם להתעצבן ולפרוק תסכול.
זה משעשע, בעיקר. בגלל השנאה התהומית שחשים כלפיי אנשים שאינם יודעים עליי דבר וחצי דבר, מלבד הדברים שבחרתי לחשוף. בגלל האוטומטיזציה המעוותת בה לוקים אותם נציגי הדת מטעם עצמם. בגלל ההתייצבות המהירה והקדושה. בגלל חוסר בכל מחשבה עצמאית, חוש ביקורת מינימלי ולעיתים גם יכולת הבנת הנקרא.
הם לא רואים את הסיפור, הם לא שותפים לעלילה, לשנייה לא. זה לא מרגש אותם, זה לא מעניין, ואיך יהיה מעניין אם אין עליו הכשר הבד"צ? הפכתי לסדין אדום לעיני אנשים שאינם מעניינים אותי, ואני תוהה מדוע אני מעניינת אותם. למה לעזאזל הצווחנים הקבועים טורחים לתרום לי מדי שבוע הגיגים מטופשים, נטולי השראה, קלישאתיים עד אימה, שגויים תכנית ותחבירית? האם העצבים טובים לשרירי הישבן? האם הקצף מהפה תורם לסקס אפיל? אולי מדובר בתחרות כישרונות ירודים?
אני יודעת שלא. אני מכירה את החשיבה החרדית - לא של כל החרדים, רק של רפי המוח שביניהם. זו התגוננות. אמנם לא מתוחכמת, אמנם נטולת אויב אמיתי, אמנם לא מרגשת איש מלבד המתגונן הרדוף, אבל זו בהחלט התגוננות.
מניין לי? הייתי שם. מצוות קידוש ה' היא אחת מ"ייהרג ובל יעבור". מתוקף היותי שומרת תורה ומצוות אני נחשבת בעל כורחי נציגה תמידית של אלוקים. הישות לא באמת חשובה, היא רק קליפה או כלי למטרה שהיא לעבוד את השם.
אותי זה שעמם. גם לא היה נראה לי נכון טכנית, הסיפור הזה של העולם כפרוזדור והמוות שהוא פסגת האין והריק שיהפוך בזכות מספר טבילות במקווה לעולם נוצץ וצמרירי עם אור אינסוף וחוויה רוחנית מתמדת. כשהפסקתי לנסות לשנות את העולם ולהכיר לו את האור, פניתי להכיר את עצמי וגיליתי - הו, ההפתעה - שאני אדם, לא שליחה ולא נציגה.
אצלנו זה לא כמו אצל החילונים
אבל אגודת המטקבקים הארסית היא לא כזו. שם אין אני ואתה. יש אנחנו, שליחי האל. פגיעה בנו - פגיעה בו. ערעור עלינו - כפירה. מחשבה אחרת - בוגדנות. כך תזהה את השליח המסור, המלא בשכנוע עצמי כי הומלך לנצח מפי עליון לקדש את שמו יתברך: פה מכווץ בחיוך חמוץ, חשדנות מוטבעת כלפי החדש והזר, בורות נוגעת ללב ומחסור חמור בחוש הומור.
אצלנו אין דברים כאלה כמו אצל החילונים, מתחסד הנציג הירא, ולא בגלל שאנחנו כאלה צדיקים. זה בגלל שאנחנו הולכים בדרך התורה הקדושה. זו הערובה למוסריות, להדדיות, לפריון, לילדות סמוקת לחיים ונטולת ריגושי הבל. טהורים, דורשי טוב, תמימים ורוחניים, ככה אנחנו רוצים שיחשבו עלינו, כקבוצה, כמשפחה, כפרטים.
וברגע שמישהו מעז להרים מעט את הפרוכת מעל מצג השווא הזה, לפורר את ההגמוניה השלטת, להראות את הנפש מתחת למעטפת הצלופן המבריקה הזו, הוא זוכה להתקפות. השיא הוא כשמישהו "משלהם" חושף את העכירות, שקיימת אצלם כמו בכל חברה. אני רואה ממש את עוויתות השפתיים, את גלגלי הדבר שנועד להיות מוח זזים באיטיות, את הפחד מפני ערעור היסודות.
אף אחד לא יאמר "הנה בחורה הכותבת מליבה, ניסיונה, הדרך שעברה". לא ולא. אין כלל סיפור אנושי, הכל שקר מוחלט, הכל רק כדי להתקיף את החברה היראה והשלמה הזו. אבל התוקפנות הזו קיימת רק במוחם של המגיבים. אני איני תוקפת, לא מתיימרת להטיף להמונים וגם לא מעוניינת בכך. אני יכולה לשאת את המחשבה שאדם באמונתו או בחסרונה יחיה. אני מספרת סיפור. איני שליחת ציבור ואין לי אג'נדה של השתלטות על הכוללים ותלישת זקנים.
במילים אחרות, החברה החרדית לא מספיק מעניינת בשביל להתקיף אותה אישית. אני, רק על עצמי לספר ידעתי.