בוקי נאה ויוליה פלוטקין (צילום: ורד אדיר)
צנזורה על השורש ז.י.נ. לא מספיקה. יוליה פלוטקין ובוקי נאה | צילום: ורד אדיר

הימים ימי קיץ של אחווה גברית מהבילה. עשרות ישראלים מיוזעים מתכנסים בסלון הממוזג מול מסכי HD, צלחות פיצוחים ובירות זולות, כדי לצפות בכדורגל הרבה יותר טוב ופחות אלים ממה שיוצא להם כשהם חיים משבת לשבת. הספרדים המסוקסים משחקים מרגל לרגל, השבדים הנאים הולכים על מתפרצות, ההולנדים הבוקים יוצאים שוב לוזרים כמו בארבעים השנים האחרונות למעט הבלחה ב-88' באדיבות חוליט ו-ואן באסטן. וברקע הבחורות שמחוץ לאותה אחווה גברית, עושות קולות של מתעניינות עד שהן מבקשות להעביר שנייה ליוליה ובוקי. ולמרבה הפלא, רוב הגברים לא נובחים על אותן בחורות ולא משתמשים באיום מילולי שנובע מהשורש ז.י.נ.

יש הרבה סיבות לאלימות שפתחה את הקיץ, עם דקירת גבר שהעיר לכמה נערים על הרעש שהם עושים, מלחמת כיסאות על החוף אחרי ויכוח על כפכפים והגזענות נגד הסודנים אחרי כמה מקרי אונס. אפשר להאשים את מזג האוויר החם, את הייאוש הכלכלי, את החינוך האימפוטנטי, את הלהט המזרח-תיכוני שתמיד היו שם, ובמקרה שקוראים לכם אנסטסיה אולי גם אפשר להאשים את הבחורות שמפילות והופכות ללסביות. ואפשר בקלות להאשים כרגיל את הטלוויזיה.

כי בפריים טיים שמחוץ ליורו, בוקי צורח על יוליה, מנסה להשתיק אותה, מאיים עליה, מדבר אליה בצורה כל כך דוחה, מה שגורם להתגעגע להפועל רמת גן ובני לוד. בכל פעם שבוקי מוציא מפיו מילה מהשורש ז.י.נ נשמע *ביפ* של צנזורה, מה שמזכיר את השורה הנאיבית "סרטי אהבה משודרים מאוחר, אבל אלימות בכל שעה מותר" של אביב גפן. איזה אבסורד; אסור לשמוע את המילה "אזיין", אבל מותר לשמוע את ההשתלחות האלימה וחסרת המעצורים של הגבר עצום הממדים מול הבחורה השברירית.

זהירות, ילדים

כמה דקות מאוחר יותר, על המסך שלכם, אפשר לצפות ביחסי סאדו-מאזו שלא בהסכמה בכיכובם של שני החברים הטובים שגב ופרסטר, וגם בהתנצלות של בוקי כלפי יוליה על המילים הנוראיות וההתנהגות המחפירה. זה כבר אמור לגרום לכם לזפזפ לפרשנות האנמית של זאביק זלצר, אבל אתם נזכרים שיש יום נטול יורו, פגרת שופינג רגע לפני שלב הנוקאאוט. אז אתם נשארים בלית ברירה מול המסך, כדי לקבל מועצת שבט והדחה סופר מרתקת בעונה המעולה של "הישרדות".

ואז עוברת מחשבה בראש: אין לתוכנית הזאת הגבלת גיל לצפייה, כלומר ילדים צפו זה עתה באלימות כלפי נשים ובהשפלה של בן אדם. ואם במקרה אין בסביבה מבוגר אחראי, יש סיכוי סביר שהם יקלטו משהו משם, יקבלו לגיטימציה להתנהג ככה, ואולי יום אחד ישתמשו בכלים הלא חינוכיים שרכשו מהמסך כדי לנהוג במידה זהה של אלימות או רצון להשפיל. אולי אפילו לדקור, לאנוס, להשליך כיסאות בחוף בגלל ויכוח על כפכפים במתקפת 80 אחוזי לחות בחסות אותו להט מזרח תיכוני.

לטלוויזיה – בלי קשר לאפיק, גוף השידור, אופי וסוג התכנים – לא אמורה להיות אחריות על המעשים האלה. נכון, בשביל זה יש לכל ילד הורים ומורים שזה בדיוק תפקידם. ויש רשות שנייה שאמורה לפקח גם על אירועים כאלה. ויש לטלוויזיה ערכים לא פחות חשובים, כמו לבדר, לעשות פאן ולמלא את תפקידה האסקפיסטי. אבל למרות שזו לא חובתה המוסרית, הטלוויזיה יכולה לשנות, לחנך בקטנות, לנסות להראות לנו עולם יפה יותר, לצנזר את מה שלא ראוי לשידור, לזכור שכוכבי ריאליטי הם המודלים לחיקוי של הילדים של היום, למגר תופעות חולות כמו אלימות והשפלה, לעורר דיון באולפן. הטלוויזיה יכולה להשפיע על כאלה שלומדים דברים מחרידים אפילו מההורים שלהם, כמו למשל הילדים של אנסטסיה. אולי אז הקיץ שלכם יהיה רגוע יותר.

>> הטור הקודם שלי: צריך לסגור את הכדורגל הישראלי
>> בחורה קופצת מעוגה זו העצמה נשית?