מתעטפים במגבת לאחר המקלחת
טהרת המשפחה זה לא פיקניק | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

לפני שבע שנים הפסקתי ללכת למקווה. לא הייתה זו החלטה דרמטית; פשוט נכנסתי להריון, ואחרי הלידה פתאום קלטתי שאני ממש לא מתגעגעת לממששת מהמקווה. "הממששת", ככה קראתי לבלנית של המקווה הקרוב לביתי, שבמסגרת קפדנותה ואדיקותה נהגה לבחון את הגב שלי היטב. אחרי החפיפה תמיד היו נחות עליו שתיים שלוש שיערות סוררות, וכך, כשאני בעירום מלא ולא אמנותי כלל, הייתה הבלנית מסובבת אותי ומסירה אותן תוך שהיא ממלמלת לעצמה: "הנה, בסדר, כשר".

המגע שלה דחה אותי אבל לא הייתה לי דרך להתחמק מזה: "את צריכה להיות כשרה לטבילה", היא הסבירה ומיד עברה לבדוק את כל השאר: הציפורניים ברגליים, הציפורניים בידיים, "ואוזניים ניקית? וטבור? יש עגיל איפשהו? את בלי איפור, כן? הסתרקת?"
כמה פעמים אמרתי לה – "אני ילדה גדולה ואני יודעת איך צריך לטבול, אין צורך לחזור על השאלות האלה בכל פעם מחדש". אבל היא הייתה מחייכת בחמיצות, לא טורחת אפילו להגיב.

גם בטבילה עצמה היא הייתה כל כך מעיקה ומיותרת; "כשר, כשר, כשר", היא הייתה מכריזה אחרי כל צלילה, ותמיד תוהה מחדש: "את טובלת שלוש פעמים או שבע?"
"שלוש, שלוש", הייתי עונה לה בחוסר חשק, והיא הייתה מהדקת את הפאה שעל ראשה ומושכת את כתפיה באי שביעות רצון כאומרת: חבל.

אחרי צלילה אחת, כשהייתי עולה מהמים לקחת אוויר, היא הייתה מיד מניחה את המגבת מעל ראשי ופוקדת עליי לברך. בקשה אחת הייתה לי מאלוהים באותם רגעים: שהמגבת לא תרד נמוך מדי לכיוון המים כדי שלא תירטב לגמרי. אתם יודעים איזה סיוט זה להתנגב במגבת רטובה? בערב חורפי קפוא אחד, כשהיא הטביעה לגמרי את כל המגבת, כעסתי עליה: "אני לא רוצה שתכסי לי את הראש בזמן הברכה!"

אבל היא לא התרגשה: "אסור לברך בלי כיסוי ראש", קבעה והסתובבה לצאת, "אם את רוצה, אפשר להשאיל לך מגבת מהמקווה תמורת חמישה שקלים". חמישה שקלים בשביל ניגוב – סטארט אפ, תודו; איך בחומוסיות לא חושבים על הרעיון המהמם הזה?
לא הייתה לי ברירה: השאלתי מגבת מהבלנית. ניחוח מושב זקנים באמצע שדה גויאבות עלה באפי, נדבק לגופי היטב; באיזו אבקת כביסה הם משתמשים שם במקווה? אין מה לומר, מעולם לא חשתי נחשקת יותר, מקווה שבעלי יצליח לא להתנפל עליי עם כל הארומה הנפלאה הזאת.

* * *

ספק אם קיים טקס דתי שיש עליו קונצנזוס יותר מטבילה במקווה. אולי צום יום כיפור. אחרי הכל, "אפילו חילוניות טובלות", אמרה המחנכת באולפנה; הטיפה המרצה בבר אילן; קבעה מדריכת הכלות. "אפילו חילוניות טובלות" – זה אולי הנימוק הכי חזק, בשרני, משכנע, שיכול לגרום לדתייה הממוצעת לבטל את מחשבותיה ותחושותיה ולזרום עם העדר. כי אם אפילו המופקרות האלה מקפידות על דיני טהרה, איך תוכלי את, נערת האולפנה הצדקת, להתנער מהם?
הטיעון הזה כמובן לא קשור למציאות: אני לא מכירה אף חילונית שמטריחה את עצמה למקווה מדי חודש; מדובר בניסיון להפעיל לחץ חברתי ולא יותר.
אבל עובדה: במשך שנים הלכתי למקווה בלי לשאול שאלות. במיוחד זכרתי את דבריה של המדריכה בסמינריון של השירות הלאומי: "אם לא תלכו למקווה, בנות, ייצאו לכן ילדים לא בסדר"; נשמע מופרך? אז דעו לכם שהאיום הזה עובד, אוהו כמה שהוא עובד. עד כדי כך שאפילו עכשיו, שנים אחרי, אני עדיין פוחדת לבקר את המנהג הזה; פוחדת, אבל חייבת.

בשבוע שעבר שודרה בחדשות 2 כתבתו של יאיר שרקי בנושא מחאת הנשים שדורשות לטבול ללא נוכחות בלנית. המחאה הזו נולדה לא מזמן, והיא חדשנית ונועזת ולא מדוברת מספיק. נשים עדיין לא מרגישות בנוח לעסוק בנושא הזה, בטח שלא לבקר אותו. ובכל זאת, משהו טוב קורה עכשיו בקרב נשים דתיות, משהו טוב שיצעיד אותנו קדימה. קבוצות פייסבוק של פמיניסטיות דתיות, פאנלים בנושאי דת ומגדר ומניינים שוויוניים שצצים ופורחים בכל מקום – הם כולם תוצאה של התעוררות נשית פורצת דרך.

אז המחאה הזו משמחת אבל אותי באופן אישי גם מעציבה, כי היא מזכירה לי את התקופה שבה הקפדתי לטבול כהלכה, מתוך יראת שמיים ודיכאון מתמשך.
כבר בדרך למקווה היה לי משהו עצוב בעיניים, במיוחד אם הייתי פוגשת במעלית איזה שכן במוד פטפטני. עזוב אותי, בחייאת, אתה לא רואה את השקית הזאת עם המגבת והסבון-נוזלי? תן לי ללכת ולחזור ולשכוח שזה קרה, תודה.

ברחבת המקווה המתינו תמיד גברים במכוניותיהם; מסתבר שלחרדיות רבות אין רישיון נהיגה, ולמה לחנות רחוק יותר ולאפשר פרטיות לנשים הטובלות, אם אפשר להתמקם מטר משולחן הקבלה? לא נעים להגיע למקום כזה כשאת יודעת שבזה הרגע מביטות בך עיניים זרות, ולפעמים באמת הייתי מעירה על זה לבלנית שהייתה יוצאת ומבקשת מהגברים להתרחק, אבל בדרך כלל – למי יש כוח? רציתי רק להיכנס ולגמור עם זה.

ואז, ברגע שהיד מונחת על ידית הדלת, שנייה לפני שהייתי נכנסת, תמיד עברה בראש מחשבה אחת: אלוהים פליז שלא יהיה עמוס היום. כי אם כן, צריך לשבת ולהמתין ובינתיים לראות את השכנה שלך ואת האמא שלה ואחותה וגם עוד כמה נשים שממש לא דחוף לך לדעת מה הן הולכות לעשות הלילה, וגם להן לא דחוף לדעת עלייך, אגב; אין, אין כמו החברותא הזו שלפני הטבילה לחיסול טוטאלי של הליבידו.

אגב, אותה תחושה בדיוק תהיה לי גם במעלית אחרי הטבילה, כשאני בשיער רטוב עדיין ולשכן שלצדי אין ספק מאיפה אני חוזרת – היש מבוכה גדולה מזו? המקווה הופך את היחסים האינטימיים לנחלת הכלל, מה צנוע בזה, שאלוהים יעזור.

* * *

בחזרה למקווה: הייתי נכנסת לאחד מחדרי האמבט, מתפשטת, מתקלחת בזריזות, מתעטפת במגבת החוף הכי גדולה שמצאתי בארוני ולוחצת על הזמזם. מתישהו – לפעמים אחרי דקה, לפעמים אחרי עשר, תלוי בעומס – הבלנית הייתה נכנסת ומתחילה את הבדיקה המתישה.
תמיד כשהיא הייתה בוחנת את גופי הייתי שואלת את עצמי מה עובר לה בראש עכשיו, בעצם, ובשביל מה לה כל זה. איזו סיטואציה מוזרה: אני לא מכירה אותה, היא לא מכירה אותי, ובכל זאת אני עירומה מולה לגמרי והיא מעירה לי שהשיער לא נראה מספיק מסורק ונא להשתדל יותר בפעם הבאה והכל מתקתק כמו שעון כאילו שזה נורמלי, כאילו שהיא רופאה או מסאז'יסטית או מישהי שבאמת הגיוני להתפשט מולה.

והנמלים, איך שנאתי את הנמלים. שיהיה ברור: המקווה שטבלתי בו היה מטופח ומתוחזק להפליא, ובכל זאת ליד המקלחון תמיד היו שיירות של החרוצות הללו. "כבר עשינו ריסוס וכלום לא עוזר", התנצלה פעם הבלנית כששאלתי אותה לפשר העניין; מעניין אם מאז הצליחו לפתור את הבעיה.
הנמלים הגעילו אותי לפחות כמו ערכות הפדיקור המשומשות שהייתי רואה בצדי האמבט: כל מיני אבנים להסרת עור גס, קופסה חצי פתוחה של קרם גרגרים וקולפן תפוחי אדמה חלוד שהיה מעביר בי צמרמורת -מישהי באמת משתמשת בדבר הזה? ואיך אפשר לחוש טהורה במקום שכזה? לי המקווה גרם להרגיש הכי מלוכלכת שיש, בעיקר אם הייתי מגיעה בשעה יחסית מאוחרת.

אני זוכרת איך לפעמים, כדי לחסוך מעצמי טבילה במקווה שבו צפות שערות של עשרות נשים שהיו בו לפניי, הייתי מבקשת להיכנס לחדר הכלה; מדובר במקווה יחיד שבדרך כלל לא נמצא בשימוש משום שהוא עולה יותר. לא פעם הסכמתי לשלם 40 שקלים במקום 30 לחדר הרגיל – אבל על מה התשלום, לא הבנתי? ובכלל, למה נשים צריכות לשלם כדי לטבול, האם המועצות הדתיות לא מתוקצבות מספיק כדי לתחזק מקוואות? האם אנחנו לא משלמות מספיק מיסים כדי לקבל שירותי דת בלי תשלום נפרד?

* * *

לא יודעת מה היה קורה אם מלכתחילה הייתי יכולה לטבול בלי בלנית; אולי חוויה חיובית יותר הייתה גורמת לי להמשיך את המנהג גם כיום, אולי לא. מה שבטוח, יש מספיק נשים שהמצווה הזו חשובה להן והן מבקשות לטבול בלי אישה זרה בסביבה, אז מדוע לא לאפשר להן זאת?
"בשעת הטבילה כל הגוף צריך להיות מכוסה לחלוטין, אסור שאפילו שערה אחת תהיה מחוץ למים כי אחרת המקווה לא פועל", הסביר בכתבה הרב זמיר כהן את ההכרח לטבול עם בלנית. "אחרת המקווה לא פועל" – איזה הסבר טכני וחסר נשמה לאקט שאמור להיות פסגת הרוחניות, שלמות הגוף והנפש.
כמו כן, כבוד הרב, מה זה עניינך, במטותא? את הטבילה של אשתך אתה מוזמן לנהל כרצונך - מקווה אגב שבכל זאת גם לה יש מילה בעניין - אבל באיזו זכות אתה מתערב בדרכי הטבילה של נשים אחרות?

הצעד המשמעותי האחרון של מחאת המקוואות נרשם לפני כחצי שנה, אז הגישו הנשים האמיצות עתירה לבג"ץ לאפשר להן לטבול ללא בלנית. בקרוב בג"ץ יצטרך להכריע בסוגיה, ואין ספק שקל זה לא יהיה: מלחמה נגד הממסד הרבני-חרדי בישראל אינה דבר פשוט. אבל בסוף, כך אני מאמינה, התוצאה תהיה שווה את הכל.  

 >> לטורים האחרונים של אורית נבון

לטורים נוספים של אורית נבון