השבוע נסעתי עם חברות להלוויה ובדרך דיברנו על סרטן, סוכרת, ניוון שרירים וצינתורים. כשהגענו להשתלות אני מודה שהתחלתי להיכנס קצת לדיכאון, אבל באופן כללי אפשר להגיד שהשיחה זרמה עד כדי כך שכשפנינו ימינה אל בית העלמין, כמעט הצטערתי שכבר נגמר. רק כשאחת החברות סימסה לי אחר כך המלצה ל"רופא אא"ג מעולה, תותח על", וקרצה לי - "שיהיה לך, בהמשך לשיחתנו" - קלטתי שאופס, הפכתי לאחת שמסוגלת לפטפט על מחלות כאילו זה מבצעים בזארה.
מסתבר שאני וחברותיי מכירות פשוט המון חולים או חברים של חולים, אבל איך אומרים - יש מצב שהם עוד יקברו את כולנו כי למגיפה הנוכחית קוראים בכלל "דום לב". והיא לא כוללת אשפוז מקדים או טיפול תרופתי; אנשים פשוט הולכים לישון ולא קמים יותר.
"זה לא מדויק", סייגה חברתי ע', "לדום לב יש סימנים מקדימים, יש סיכוי להינצל". והיא צודקת: הסימנים הם למשל קוצר נשימה, דפיקות לב, עייפות, ובקיצור - כל מה שאנשים נורמליים מרגישים בשגרה; טוב שלא הכניסו לרשימת התסמינים גם תשוקה עזה מדי לשוקולד והברזה קבועה משיעורי ספינינג.
אז מה הפלא שבזמן האחרון, בכל פעם שאני שומעת על עוד צעיר בן שלושים ומשהו שהלך לעולמו מדום לב - אני שואלת את עצמי האם אני הבאה בתור?
* * *
"הלך לעולמו", איזה ביטוי מוזר. כאילו הבנאדם הלך רגע ותיכף ישוב, רק היו לו קצת סידורים בעולמו והנה הוא חוזר, הישארו עימנו.
הטור הזה מתפרסם בשבוע שבו ציינו את יום השואה, ותראו דבר מעניין: השנה החלטתי לא לכתוב על השואה בשביל לחסוך מעצמי את ההתעסקות בזוועות ובמוות, אז על מה אני כותבת? על דום לב, איזה יופי.
"למה לך לכתוב על דבר כזה", שואל אלעד, ואני כבר יודעת מה עובר לו בראש: 'יש דברים שעדיף לא לומר בקול, ומה אם הנבואה תגשים את עצמה?'. אז קודם כל, בעיניי זו דרך לנצח את הפחד: מבחינתי דווקא בגלל שאני מדברת על זה בפול ווליום, אני דוחה את הקץ. אגב, נראה לי שלהבדיל, ככה גם רבקה מיכאלי התייחסה לצילומי הפרסומת המעולה ההיא שבה היא מדבררת את מותה. שנית, מה לעשות שבימים האחרונים רק על זה אני חושבת?
ובכן, דום לב. השבוע נפטר עמית גיטלי, ראש מטה "יש עתיד" ביהוד-מונסון. יאיר לפיד העלה סטטוס לזכרו, שבו סיפר איך במשך חג הפסח גיטלי בן ה- 37 חש שלא בטוב, אבל לא ידע שהוא עובר אירוע לב, על כן לא פינה את עצמו לבית החולים אלא פשוט "הלך לישון", וזהו. לא קם.
הפוסט זכה לאלפי לייקים, תגובות ושיתופים, ואני עקבתי אחריו נדהמת: כל כך הרבה גולשים סיפרו שם על דום הלב הפרטי שלהם – על בן, חבר או אחיין שלבו נדם פתאום – שבאמת, מה כבר יש לומר? נראה שמדובר במגיפה של המאה ה- 21, רק שבניגוד למגיפות קודמות, לזו אין חיסון. "בכל מה שקשור לאירועי לב, צריך פשוט להיות קשובים לגוף", ממליצים כל המומחים; אבל מה לעשות שעוד לא שמעתי גוף שאומר "שומעת, נסתם לי עורק, סעי מהר לבית חולים כי בעוד שעה אולי לא אהיה פה"?
לאנשים כמוני, שסולדים מביקורים אצל רופאים ומדלגים גם על החשובות שבבדיקות, אירועי לב הם גזר דין מוות; הרי ברור שלא אלך לרופא בגלל עייפות, איזה מן תסמין זה? כשאני עייפה אני פשוט הולכת לישון במחשבה - נאיבית אולי - לקום בבוקר.
* * *
"את מדברת ככה כי את עוברת משבר גיל, זה לא באמת קשור לדום לב", פסקה חברתי ע'. ובאמת, השבוע חגגתי 39, ובואו נגיד ש"חגגתי" זו לא בדיוק המילה – יותר נכון להגיד שציינתי 39 ושאלתי את עצמי מה קשור אליי המספר הזה בכלל, שאלוהים ישמור.
"די נו", אומרות לי חברות, "39 זה השחור החדש, אנחנו הרי לא נראות כמו שהסבתות שלנו נראו בגיל הזה, וגם לא מרגישות כמותן". ואכן, אני חשה שהכל עוד לפניי, אבל ממש. טכנית אני הרי עוד יכולה לעשות שניים-שלושה ילדים ואפילו איזה אקזיט עד גיל 40, אבל בפועל, נו מה. איך אמרה פעם פנינה רוזנבלום - "כל תקופה והתקופה שלה"; שגאולה אבן תחזור לחיתולים, אני מיציתי.
כי 39 זה לא 19, בואו נפתח את זה רגע. אני מכירה נשים בגילי שהולכות עם מכנסונים ואומרות "פייסוש", ובא לי להגיד להן - מתוקות, אם אתן מתעקשות לשחק אותה טינאייג'ריות לפחות תרגיעו עם הבוטוקס ליום-יומיים, אה? את לא יכולה להיות לירון רביבו בבוקר ולאה שנירר בערב, אני מאוד מצטערת. אגב, מבחינתי בוטוקס מחוץ לתחום, בינתיים; בגיל 50 פלוס אני בהחלט מתכוונת לחגוג.
בכוונה אני כותבת פה מספר ברור, כי השבוע מישהי שאלה למה אני מסתירה את הגיל שלי, ואני מודה שדי נדהמתי מהשאלה. אני? מסתירה?
"את לא כותבת את הגיל בפייסבוק", היא נזפה, "למה?".
ובכן, בדיוק מאותה סיבה שאני לא מציינת את מקום מגוריי; אולי אם הייתי רווקה הייתי טורחת לענות על השאלון הקטן הזה של צוקרברג על מנת לסנן בני זוג פוטנציאלים, אבל בסטטוסי הנוכחי - למה לי?
אני אסכם: מבחינת תבונה וניסיון חיים לא הייתי חוזרת יום אחד אחורה, אבל יש מצב שהייתי מוכנה לוותר על כמה תאי מוח בשביל לקבל בחזרה את התחת שהיה לי בגיל 22.
* * *
הנה אני שוב ממששת את הלב שלי מכל הכיוונים – סדיר הדופק? כי פתאום הוא מרגיש לי טיפה מהיר, אבל אולי זה קשור לזה שחברתי הטובה התקשרה בזה הרגע לבשר לי שזכתה ב- 50 אלף שקל ממפעל הפיס (באמת!) ואני ממש שמחה בשבילה. נו, מסתבר שלאנשים בני שלושים פלוס יכולים לקרות גם דברים טובים, לא רק אירועי לב.
לא רוצה לצאת קלישאה, אבל נראה לי שאני פשוט פוחדת למות מוקדם מדי. יש לי עוד כל כך הרבה דברים לעשות פה, ובכל פעם שאני שומעת על עוד בן שלושים פלוס שנפטר בטרם עת, זה הדבר הראשון שאני חושבת עליו: מה הספיק, מה לא, וכמה חבל.
"הבעיה שלך", אמרה לי אישה חכמה השבוע, "שאת לא יודעת לשמוח במה שיש לך. תהיי מסופקת מההישגים שלך, תסתכלי על חצי הכוס המלאה, ותמיד תזכרי שהעיקר הבריאות".
ובכן, אני שאפתנית מכדי לחוש מסופקת, אבל עם דבר אחד אני מסכימה: העיקר הבריאות. לגמרי.