אני שחררתי את גלעד שליט, כן. הייתי שמחה לוותר על הראיון הזה אבל אין לי ברירה, אני לא יכולה שלא להיזכר איך הסתכלתי לאחמד ג'עברי בעיניים ואמרתי לו – "אחמד, בחייאת אחמד, תשחרר את הילד ותעשה לנו קפה". ואז הוא הכין לי קפה עם הל, הסתכל עליי בחזרה ואמר: "יודעת מה, בסדר, הסטיקרים שהכנת באמת ריגשו אותי נורא וגם יפה לך מסקרה סגולה".
זה היה רגע סוחט דמעות ואני הלכתי שניה הצידה, להיות קצת עם עצמי ולשנות את השלט שעל הדלת שלי ל"אורית נבון, זו ששחררה את גלעד שליט".
העם שם "כן" בקלפי?
נו, זאת הייתה חתיכת מסיבה מטורפת, למה שרק אני אשאר בחוץ?
פרשנים מדיניים ופרשנים כלכליים, כתבינו לענייני ג'ולייטה ובריטני וכתבינו לענייני-דמעה-בזווית-העין, זמרים, עסקנים, פוליטיקאים ויחצניות מובילות קמפיינים – כולם השתתפו בחגיגות "המאמר המרגש ביותר על גלעד שליט" ו"הראיון שחושף כיצד שחררתי את גלעד שליט" - שנערכו בעיתוני החג וסוף השבוע.
סביב בופה קבלת הפנים הם לבשו קלישאות, רקדו סיסמאות, הרימו כוסית לחיי העם הזה, התקוטטו על קרדיטים ובעיקר – טרקו את הדלת בפרצופו של האדם שארגן את כל זה. ככה ייעשה למנהיג הבולט והכריזמטי ביותר שיש לנו כיום, שמשתייך, אבוי, למחנה הלא נכון.
יש פוליטיקאים שהם אהובי העם ושנואי התקשורת, ויש שהם אהובי התקשורת ושנואי העם. האופוזיציה האמיתית של ביבי תמיד הסתתרה בין דפי העיתונים, ועכשיו, משנכנס לספר ההיסטוריה של העם היהודי בזכות מעשה אמיץ ואצילי, האופוזיציה הזאת לא יודעת את נפשה מרוב תסכול וזעם.
צודק מי שאומר שהשמאל פשוט לא מסוגל לשאת את העובדה שנתניהו הוא זה שהחזיר את גלעד שליט הביתה. על זה הייתי אומרת – נו, טוב, שייתקע לכם הביבי בגרון, לי ממש לא אכפת מה אתם מסוגלים לעכל או לא.
אלא שהבעיה היא עמוקה ומטרידה הרבה יותר; כי אותו שמאל שאוחז בעמדות מפתח בתקשורת, עשה כאן בימים האחרונים צונאמי של שטיפת מוח לציבור, וזה כבר לא הגון ולא ראוי.
הייתי מצפה שעיתונאים - ואפילו מעריצי דב חנין שנתקעו בשתיים בבוקר בלי מוזה והם מחויבים למאמר מערכת בן 700 מילה - יקפידו על טקסט מכובד, רגיש ונאמן למציאות, בוודאי בעת שכזו. אך לא.
מי החזיר את גלעד שליט? אם תשאלו במוסף השבת הקרוב לביתכם, בטח לא נתניהו.
"מי שמנהיג את המדינה זה הרחוב הישראלי", הכריז ברוב פאתוס, כרגיל, אותו בעל טור פופולארי וח"כ לעתיד שמינה את עצמו מזמן לדובר העם ועל כן כבר זמן רב נאומי הבחירות שלו, אהממ, סליחה, הטורים שלו - נכתבים בגוף ראשון בלשון רבים.
"הרגע שבו חזר גלעד", המשיך מר קונצנזוס, "הוכיח שהרחוב הישראלי ניחן בכל התכונות החסרות לאלה שמתיימרים לנהל אותו: הוא נחוש, סבלני ויודע להיאבק... נאום ה'אני, אני ואני' של נתניהו רק הזכיר לכולם שהעסקה הובילה אותו למחוזות הפוכים לכל מה שהאמין בו כל חייו". מה יש לומר; אכן, חוסר פרגון זה הכי ישראלי גם בעיניי.
"גלעד בבית לא כי ראש הממשלה קיבל החלטה להחזירו אלא כי העם קיבל החלטה להחזירו", נכתב במפורש גם במאמר המרכזי באחד העיתונים. העם קיבל החלטה להחזירו, נו. כאילו חייל חטוף חוזר משבי החמאס פשוט כי שמנו "כן" בקלפי.
עיתונאים, שלו נעליכם מעל רגליכם
בעיקר צרם לי מאמר בולט כלשהו, שפיאר ורומם את חזרתו של שליט בלי להזכיר את נתניהו ולו במילה אחת. זה נראה לי מוזר כל כך, אך כעבור יומיים קיבלתי תשובה: אותו כותב – שאגב, בעיניי הוא אחד הטובים בארץ – הכריז בטור הקבוע שלו בסופ"ש האחרון שהוא "אלרגי לביבי ומוצריו".
המשפט הזה נכתב במסגרת טקסט שעסק בנושא אחר לגמרי, ולכן נראה מנותק מסביבתו, כאילו נשתל שם בכוח כדי לבדוק את מידת הריכוז של הקוראים. נראה שמשום מה היה לו חשוב במיוחד לציין זאת, וזה טוב מאוד; כך הבנתי מה עמד מאחורי השמטת הקרדיט ההפגנתית לנתניהו.
מה אתם אומרים, כתבינו המדיניים, שמא גילוי נאות שכזה יופיע גם במסגרת הכתבות שלכם, כדי שנדע מהי האג'נדה שמסתתרת מאחורי המילים האובייקטיביות לכאורה? או שאין לכם פנאי לכך כרגע כי אתם עסוקים מדי באיסוף חומרים לסדרת הכתבות השנתית על שרה והעוזרת?
ועוד לא דיברנו על הקטנוניות העלובה, המביכה, שזעקה מכל שורה בסיקור קבלת הפנים בתל נוף.
"המצלמה התמקמה בצד הטוב של ראש הממשלה כשהצדעת לו, גלעד", כתב בשיא הרצינות פרשן פוליטי בכיר, ומישהי, ספק כתבת מדינית ספק רכילאית צמרת ארסית, התלוננה: "אירוע כזה, היה ראוי לו יותר איפוק".
הופיעו גם תיאורים כמו "קרקס תקשורתי", "נתניהו השתלט על האירוע למען צילומים שיביאו לו קולות" ועוד ועוד. ובכן, שלו נעליכם מעל רגליכם, עיתונאים סתומים. מתי אתם חילצתם לאחרונה חייל חטוף משבי החמאס?
נתניהו העניק לגלעד חיים חדשים, הוא כמו אביו השני; מצדי שיצטלם עם כתר על הראש ושרביט ביד, למי אכפת?
לא מתאים לכם? תאכלו את הלב
לפני קצת יותר משנה כתבתי כאן שהילד שלי לא יהיה גלעד שליט, שהפרשה גרמה לי לחוסר מוטיבציה מוחלט לתרום את בני לצבא, וש"דרושים אומץ, חמלה, נחישות, יצירתיות ורגישות כדי לשחרר את גלעד שליט – תכונות שמנהיגים רבים חסרים אותן". סיימתי אז בנימה אופטימית: "אולי דווקא נתניהו יפתיע".
וכמה אני שמחה שהוא הפתיע. וגרם לי להאמין שהכל אפשרי. כן, בסוף נתניהו הוא זה שחתום על שחרור גלעד שליט, הוא ולא אחר. לא מתאים לכם? תאכלו את הלב, ושיהיה בתיאבון.