כשהייתי קטנה, בערך בת שמונה, לא הבנתי מה פשר הברכה "ברוך שלא עשני אישה". חשבתי שבסך הכל זה די מעליב, המילים האלה שהבנים אומרים מדי בוקר כחלק מברכות השחר; כאילו סליחה, אנחנו עומדות כאן לידכם, מה הקטע להגיד תודה לאל על זה שאתם לא כמונו?
כששאלתי את המורה, היא הסבירה משהו על זה שלבנים יש זכות לקיים יותר מצוות ולכן הם מודים לאלוהים על זה, אבל אני עדיין חשבתי שזה לא לעניין, וגם שלהיות אישה זה נורא כיף בסך הכל, במיוחד כשהולכים על העקבים של אמא.
גם בחיי הבוגרים המשכתי לחשוב שלהיות אישה זה פשוט נהדר; מעולם לא הרגשתי נחותה לעומת גברים, רק להפך. איך אני אגיד את זה, גברים הם יצורים בסיסיים בסך הכל, נעים ונחמד לדעת שאת בצד המתוחכם. בגלל זה, גם כשהם היו אומרים לי לפעמים דברים לא במקום, שום טראומה לא נגרמה לי. ידעתי שאני שולטת בסיטואציה, ועובדה - כשרציתי, קרו דברים; כשלא רציתי, לא קרה דבר; כך הייתי מסכמת את יחסיי עם בני המין השני - לא בדיוק מסחטת לייקים בימינו, אני יודעת.
שורה תחתונה: מאז ומעולם חשבתי שנשים הן המין החזק. ובשנים האחרונות, ככל שאני נחשפת לסיפורי זוועה של אבות גרושים, אני חושבת שאנחנו לא סתם חזקות; הפכנו לחזירות ממש.
* * *
בא לי לחבק את ג'קי לוי. בקטע אפלטוני אני מתכוונת. מי שהפך השבוע בעל כורחו לסמל האבות הגרושים, סיפר בתכניתו בגלי צה"ל, "משפחה גרעינית", על "עוד יום של חול בחייו של אב גרוש". בקול שבור ומרוסק, כשהוא נתון בסערת רגשות שאי אפשר לפספס, תיאר איך "הילדים שלי היו אמורים לשבת ממש כרגע באולפן ולהכין את שיעורי הבית שלהם, ובסוף התכנית נלך לראות סרט ולאכול צהריים - זה לא יקרה היום אבל זה יקרה בהמשך כי יש גבול", הוא אמר, כמעט מחזיק את עצמו לא לבכות בלייב.
אני לא מכירה את ג'קי באופן אישי. נתקלתי בו בסך הכל פעמיים בחיי – פעם אחת כשהגעתי להרצאה שלו (מרתקת, מרצה בחסד), ופעם שנייה מאחורי הקלעים של תכנית בוקר (אמרתי לו שהוא אדיר בעיניי, ברור).
אני לא בקיאה בתולדות חייו ובטח שלא במערכת היחסים שלו עם גרושתו – אין לי שום כוונה להיכנס כאן לפרטי המקרה הספציפי שעליו דיבר (למי שרוצה, הקטע המלא כאן), אבל כשהקשבתי לו נזכרתי בכמה גברים שאני מכירה. באבות גרושים שנאבקים על האבהות שלהם וחורקים שיניים מול הממסד, מול ארגוני הנשים, מול נשותיהם לשעבר.
הם פונים אליי בפייסבוק כבר שנים, בעיקר אחרי טורים מסוימים, ואני תמיד אומרת להם בצער שאני מאוד מצטערת אבל אין באפשרותי לעזור. זה כה עצוב: מהפוליטיקאים שהבטיחו להם הבטחות כבר התייאשו, על מי יסמכו, אם כך? על העיתונאים. אבל תראו את האבסורד: כשעיתונאי מדבר על זה בקול רם, מדם לבו ומתוך ידע ומעורבות, הוא מושעה מעבודתו.
העציב אותי מאוד לשמוע שג'קי הורחק מהרדיו אחרי התכנית; מה זאת אומרת "הוא פתח בתכנית נושא שקרוב אליו מדי"? למה אב גרוש שחש שנעשה לו עוול, לא יכול לדבר על כך בתכנית אישית שעוסקת בנושאי משפחה? בינתיים נודע שהוא חוזר לשדר כרגיל, וטוב שכך; אני רק מזכירה לך, ג'קי, לא לדבר יותר על נושאים קרובים מדי, בסדר? אולי תגגל קצת מה קורה בסקנדינביה או בשווייץ, זה נשמע לי רחוק מספיק.
* * *
יש לי בפיד ארבעה חברי פייסבוק ששקלו להתאבד, ועוד אחד שניסה. כולם אבות גרושים שנקלעו לסכסוך מר עם נשותיהם, וכולם עברו את כל השלבים לפי הספר: סילוק מהבית ומגורים אצל ההורים, עלילות על אלימות או אונס, צו הרחקה מהבית ומהילדים, פגישות עם הילדים במרכזי קשר, ובסופו של דבר - הסכם גירושים והסדרי ראייה.
גברים היום משלמים מחיר על אלפי שנים שבהן נשים היו אזרחיות סוג ב'. נשים נוקמות, נשים רותחות על זה שפעם לא הייתה להן זכות הצבעה. על זה שלא יכלו לנהוג ברכב או לרכוש השכלה. על המצוקה, על החולשה - כן, פעם היינו חלשות - במונחי אבולוציה זה אפילו לא היה כל כך מזמן. אבל הזמנים האלה חלפו עברו, אנחנו נשים אחרות היום, וגם הגברים אחרים. אם להתמקד בהורות, היום ברור שיש גברים שמטפלים בילדיהם מצוין, ולעומתם ישנן נשים קרייריסטיות שאין להן כוח להחליף חיתול. יש כמובן גם להפך. בכל אופן, לסווג אנשים לפי מגדר זו פשוט טעות.
אני מכירה גברים גרושים מיואשים לחלוטין; לבי איתם, ואולי הייתי מתגייסת לעזרתם יותר לולא אמירות קיצוניות שגורמות לי בכל זאת לשמור מהם דיסטנס. כי יש גברים גרושים שסובלים – אני יודעת שהם סובלים – והסבל מוביל אותם לומר דברים כמו "אני מרחם על גבר שהחליט לקחת את החיים של גרושתו" או "כשאני שומע על גבר שהתאבד ורצח את גרושתו אני שואל מה הביא אותו למצב כזה". וכאן מסתיימת האמפתיה שלי; לא יכולה לקבל אמירה שמתייחסת לרוצחים כאל קורבן.
עצה קטנה לכל האבות הגרושים: אל תניחו לסבל לשבש את ההיגיון. שמרו על המאבק נקי.
* * *
כל זה לא סותר את העובדה שיש גם נשים שסובלות בגירושים. הרי לצד האבות הנורמטיביים, יש גם כאלה שאינם מתפקדים, שמתעללים בנשותיהם ומנצלים את הפרימיטיביות של בתי הדין הרבניים להתעמרות באישה. אני עוד מחכה להוד רוממותו עודד גז, סרבן הגט שמעגן את אשתו כבר ארבע שנים ושמשום מה עדיין לא נכנס לכלא - שיואיל כבר לגרש את אשתו. כן, יש מצבים מורכבים גם כאן. אבל מה שחורה לי בנושא האבות הגרושים זה בעיקר, ובכן, החזירות שלנו.
חזירות זה כשהוא מגדל את הילדים ואת מקבלת מזונות. או כשאתם מגדלים אותם במשמורת משותפת ובפועל הוא משלם על הכל למרות שאת מרוויחה כמעט כפול. חזירות זה לחתום על הסדרי ראייה, ובפועל – להכתיב לו מתי הוא יראה את הילדים, כולל הברזות של הרגע האחרון בשביל לדפוק אותו. חזירות זה להעליל עליו שהוא אנס אותך, וגם אחרי שהתיק נסגר מחוסר אשמה ובית המשפט נזף שמניעייך מפוקפקים – לא לשלם שום מחיר על השקר הנורא כי החוק לא מאפשר להעמיד אותך לדין. חזירות זה לקבל את ילדייך הקטנים לחזקתך באופן אוטומטי, למרות שהוא הורה מתפקד לא פחות ממך.
חזירות זה לדעת שבכל רגע נתון את יכולה להפעיל את החוק לטובתך, או סתם להתקשר למשטרה ולראות אותו יוצא מהבית עם תיק גדול כמו למילואים, אבל שניכם יודעים שהוא לא יראה את הילדים בחודשיים הקרובים.
כשהקשבתי לג'קי, שאלתי את עצמי דבר אחד: האם זה מה שרצינו? האם לזה פיללנו כשדיברנו על חופש, על שיוויון? כל הכוח בידינו עכשיו. והכוח הזה משחית.
דע לך, ג'קי לוי, שהמונולוג הספונטני שלך לא יוצא לי מהראש, הוא מתנגן לי במוח כמו שיר של אדל. אני בטוחה שבעוד כמה שנים, כשהילדים שלך יגדלו וישמעו איך אבא נלחם עליהם – הם יהיו גאים בך, ובצדק. המאבק שלך ושל חבריך על ההורות, על הילדים, מחלחל לאט לאט.
אנחנו חיים בתקופה שבה החוקים עדיין לא יישרו קו עם המציאות החדשה, אבל זה יקרה, זה יהיה חייב לקרות.
ואתה אב השנה, ג'קי לוי. גברים כמוך מרטיטים את לבי. גברים כמוך ישנו את המציאות.