כל שחקן מכיר את הסיטואציה הבאה: מתקשרים אליך מאיזו הפקה חדשה, אומרים לך שממש אהבו את האודישן שלך ושקיבלת את התפקיד (מלצר, בל בוי או זונה), אבל שלצערם ההפקה דלת תקציב. הנה, אפילו הבמאי עושה את זה כמעט בהתנדבות והם ממש מתביישים להציע את זה, כי ברור שאתה שחקן מקצועי וכל החרא הזה, אבל הם יכולים לשלם רק 300 או 400 ש"ח ליום צילום. ואז אתה חושב: לך תדע מי יצפה בזה ויגלה אותך, וגם משלמים לך לעשות את מה שאתה אוהב, שזו זכות גדולה, ויש צוות מגניב ובטח יהיו לחמניות עם גבינה צהובה.
אז לפני כמה חודשים זה קרה גם לי. תפקיד משנה אבל די משמעותי, מציג את היכולות הקומיות שלי, שני ימי צילום, רזומה. למחרת האודישן התקשרו אליי מההפקה, מאוד אהבו את האודישן וכל הבלה בלה הזה וממש לא נעים להם - אז תסכימי ב-300? 400? יאללה 450??? נמכר לשחקנית הראשונה שאמרה "כן".
האינסטינקט הראשוני שלי היה להגיד יס, אבל הסוכנת שלי אמרה not. "למה?", התחננתי, "רק הפעם, פעם אחרונה ודי, טוב?". אבל אמא סוכנת ניסתה להסביר לי ממרומי ניסיונה שאם אני אסכים, אז אמנם יראו אותי לחמש דקות בטלוויזיה, אבל כל הבמאים, המפיקים והמלהקים של אותה סדרה יזכרו אותי לנצח בתור השחקנית שהסכימה להצטלם תמורת מגש פיצה. וזה כל מה שאני אקבל מעתה ואילך, מגש פיצה. מקסימום ישדרגו לי לפטריות.
אמנים הם כמו קרם לפנים
יומיים אכלתי לעצמי ולכל העולם את הראש: זה תפקיד עם נוכחות, חשוב לרזומה. מצד שני, בשביל זה קרעתי את התחת שלוש שנים בלהיות או לא להיות – בשביל ערימת פטריות? בפעם הבאה כבר יכירו אותי אז אני אוכל לדרוש יותר, אבל זה מקצוע לכל דבר, אז למה לא לאכוף את שכר המינימום שנקבע לשחקנים כמו לכל מגזר אחר במשק?
ככה זה, אמנים הם הרבה פעמים כמו קרם לפנים - המחיר מעיד על האיכות. אנשים ישלמו לך מה שאתה חושב שאתה שווה, גם אם זה לא באמת מסלק את הקמטים. הרי עמוק בפנים אף אחת לא באמת מאמינה שקרם פנינים של לנקום יעשה לה עור חלק כמו תחת של תינוק, ובכל זאת אנחנו משקיעות בו 300 שקלים כי הוא יקר, ויקר = איכות.
ולכן, עם כל הצער (ממש התחשק לי פיצה) התקשרתי למפיק ואמרתי לו שאני נאלצת לוותר הפעם. הוא הביע הזדהות וכמובן שאם יהיה תפקיד דומה בעתיד הם ישמחו לקרוא לי (כלומר אם לא ימצאו שחקנית ב-300). ניתקתי את הטלפון בלב כבד. הרגשתי כמו בחורה שזורקת בחור שהיא ממש רוצה כי נשבר לה הזין שהוא משחק משחקים. אמא עודדה אותי ואמרה לי שרק טיפש חושב שהזדמנויות לא חוזרות על עצמן (מצד שני, היא תקועה עם אבא שלי כבר 34 שנים).
להפתעתי, למחרת קיבלתי טלפון מההפקה שהם בכל זאת רוצים אותי והם ישלמו לי לפי המקובל ליום צילום. בדיוק כמו עם גברים, תסמכי על עצמך שמספיק הרשמת אותו – הוא עוד יתקשר.