אני עצמי לא ניתקתי אף אחד, אבל בהתנתקות הייתי חייל. ובכל פעם שנסעתי לבסיס הייתי רואה את אריאל זילבר בכניסה למחנה נתן בבאר שבע. הוא היה שם לבד. רק הוא והאורגנית שלו. שר עם החיילים ומתווכח איתם. מחלק פלאיירים נגד ההתנתקות בחום יולי-אוגוסט.
גם בשמאל וגם בימין יש אמנות מגויסת, אבל בימין היא לפחות מנסה להשפיע על המציאות. רוב האמנים המגויסים בשמאל מגויסים לאידאל של אמנות מגויסת, לאידאל של חברה צודקת וטהורה, ובכך אינם מגויסים לשום דבר: לא לאמנות ולא למציאות.
הטהרנות של אחינועם ניני, ושל אלה שהצטרפו אליה במחאה נגד הענקת פרס מפעל החיים של אמ"י לאריאל זילבר, היא קודם כל משגה פוליטי. כי טהרנות יכולה לחזק את המשוכנעים, אבל היא לעולם לא תשכנע את הלא-משוכנעים. אף כהניסט לא יהפוך לשולמית אלוני כי אחינועם ניני פרשה מאמ"י.
אבל הטהרנות הזאת היא גם משגה מוסרי. כי העולם צריך הפרדות. כמה שיותר הפרדות. הפרדה בין דת למדינה. הפרדה בין רשות הפרט לרשות הכלל. הפרדה בין רגש לשכל. וכן, גם הפרדה בין יוצר ליצירה. נכון, כל ההפרדות האלה מלאכותיות, אבל אני רואה איך נראה עולם בלי הפרדות. הוא נראה כמו דאע"ש.
מי שלא מאמין בהפרדות נקרא פונדמנטליסט. אחינועם ניני היא פונדמנטליסטית. ואני אומר את זה כמי שמסכים עם תפיסת העולם של ניני. אני חושב שניני צודקת. אבל אפילו אם המטרה צודקת, במיוחד כשהמטרה צודקת, שם המבחן. הרבה מעשים איומים בהיסטוריה נעשו בשם מטרות צודקות מאוד, אולי יותר ממה שאי פעם נעשו בשם מטרות לא-צודקות.
כן, אריאל זילבר הפך לכהניסט משיחי. אריאל זילבר שר "כהנא צדק" ו"ברוך הגבר". אריאל זילבר קרא לשחרר מהכלא את רוצח ראש הממשלה יצחק רבין. אז מה? חסרות דוגמאות היסטוריות לחארות מוכשרים?
החיים הם לא סרט אמריקאי
ניני טוענת שיש הבדל בין פרס על תרומה למוזיקה, שכבר ניתן לזילבר, לבין פרס מפעל החיים שהוא עתיד לקבל מאמ"י. אבל אמ"י זה ארגון אמני ישראל. פרס מפעל חיים מאמ"י לא ניתן לזילבר על חייו כנהג, על חייו כמאהב או על חייו כבשלן. פרס מפעל חיים של ארגון אמני ישראל ניתן לזילבר על חייו כאמן גדול.
ויסלחו לי כל הפונדמנטליסטים מימין ומשמאל, אבל אין שום הבדל בין פסילת ספרה של דורית רביניאן, חטיפת פרס לנדאו מיצחק לאור, הפסקת המימון לתיאטרון אל מידאן או ביטול פרס ישראל לחקר הספרות בגלל התערבותו הגסה של הפיל נתניהו, לבין הזובור שעושים עכשיו (בפעם השנייה) לזילבר.
"אגב", כתבה ניני בסוף הפוסט בפייסבוק שבו קראה לשלול מזילבר את הפרס, "אם אריאל זילבר חזר בו אי פעם מדבריו או מעשיו בתמיכה בכהנא, ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר, וקללותיו כלפי חיילי צה"ל, שמאלנים, הומואים וכמובן ערבים, כל מה שכתוב כאן בטל בשישים".
גם פה ניני טועה. כי גם אם זילבר יעבור מטמורפוזה שנייה, והפעם יהפוך לחרק ענק כמו ב"גלגול" של קפקא, זה עדיין לא ישנה את כל מה שכבר עשה ואמר. בדיוק כפי שמעשיו ודבריו בהווה אינם מבטלים בדיעבד את "ברוש", "אני שוכב לי על הגב" ו"אגדה יפנית". כי שום דבר לא מבטל שום דבר. החיים אינם בינאריים. זה לא סרט אמריקאי עם רעים וטובים. אפשר, בזה אחר זה או בעת ובעונה אחת, להיות גזען קטן ואמן ענק.