"נו, אוטוטו", אומרים כולם כאיש אחד. "כן", אני עונה לכולם על אוטומט, "יש עוד קצת זמן. התאריך בעוד שבוע וחצי, מצידי זה לא בוער".
"מה, לא נמאס לך?" הם מקשים.
נמאס לי? נמאס לי ממה?
האם נמאס לי מהיכולת לקבוע באיזו שעה לקום בבוקר, ובאיזו שעה ללכת לישון? האם מיציתי את שלל האפשרויות הטמונות בחופש ללכת ולבוא לאן שארצה, מתי שארצה? האם אני מוכנה לוותר על החיים העצמאיים והפשוטים שלי, שאין בהם לקיחת אחריות על אדם אחר, חסר אונים, שחייו תלויים בי? לא, לא נמאס לי. נראה לי שלא ימאס לי מזה לעולם. ולכן טוב שלא אני מחליטה מתי הוא ייצא, כי יכול להיות שהייתי משהה את הלידה הזו לנצח. אמהות מאוהבות, אבות נרגשים לעתיד, נשים בהיריון ובעלי לב חלש: הפסקאות הבאות לא מיועדות לכם, ומכילות מילים קשות לצפייה.
אתמול, על משכבי השקט בחדר השינה הלא-מופרע שלי, מיששתי את היצור הזר והמוזר הזה שהשתכן לו בבטן שלי בחודשים האחרונים, וניסיתי לדמיין בפעם האלף איך הוא ייראה, איך זה ירגיש כשהוא ייצא ואיך זה יהיה להחזיק אותו.
"תזכיר לי רגע, למה החלטנו שאנחנו רוצים תינוק?" שמעתי את עצמי שואלת לפתע את האבא של היצור, ששכב גם הוא בשקט בלתי מופרע לצידי. "כלומר, מה חשבנו לעצמנו? אני לא מצליחה להיזכר למה בחרנו לנסות להיכנס להיריון. למה לא לחיות חיים שלמים ומאושרים בלי ילדים? יש זוגות שעושים את זה. מתי בדיוק שקלתי ברצינות את האופציה הזו, ובחרתי להכניס לעולם היפה שלי תינוק צורח?"
הוא גיחך ולא ענה לי, והתהפך על הצד השני. בטח הפרעתי לו להירדם. נותרתי לבד עם ההרהור, שמן הסתם לא נשאר שם עוד הרבה זמן, והחליק הלאה כמו שאר ההרהורים המטופשים שנקלעים לעתים לראש שלנו לעת תרדמת. לא התעמקתי ברעיון ההוא, כי אני יודעת שאיפה שהוא – באיזה רובד עמוק ובלתי נגיש כרגע של התודעה שלי – אני רוצה ילדים, ותמיד רציתי. העניין הוא שנכון לכרגע, בחיי, אני לא מצליחה ממש להיזכר למה.
לא דגדוג, לא תשוקה, לא ציפייה דרוכה
אין לי דגדוג בקצות האצבעות למגע רך של עור תינוק. אין לי תשוקה לוהטת לתנועת הערסול, לתחושת הקרבה, לטיפול, להקרבה. זה לא שאני חשה דחייה כלפי החזיונות האלה; רק אדישות. יהיה תינוק, נטפל בו, כנראה שנתאהב בו, איכשהו זה אפילו יתחבר ויהיה כיף - יותר כיף, כנראה, ממה שאני מסוגלת לתאר לעצמי. אבל בינתיים? ריק גמור. לא דגדוג, לא תשוקה, לא ציפייה דרוכה. להיפך, רק קצת צער על מה שנגמר ולא יהיה יותר.
אלה הן מחשבות חוטאות, תגידו. יש דברים שאסור לומר. עלי להיות כמהה לתינוק הגדל בתוכי, וכל מחשבה סוררת אחרת תוביל אותי הישר אל הגיליוטינה הממיתה של כותבי התגובות האכזריות בתחתית הכתבה. אלה הם בדיוק אותם מגיבים שאומרים לי כאיש אחד "או-הו, את תתגעגעי לחיים שהיו לך ושנגמרו", "אין לך מושג כמה קשה זה הולך להיות" ו"זה לא יחזור לעולם להיות מה שזה היה פעם" – אלא שאני לקחתי את הקיטורים צעד אחד רחוק מדי בשבילם, והודיתי באמת מטרידה שאסור להודות בה.
הפרידה מהחיים שהיו ושלא יהיו עוד עצובה לי, עצובה לי על אמת, ומה לעשות שבינתיים היא לא כוללת שמחה על מה ועל מי שעתיד לבוא. אני מאמינה בלב שלם ובבטן מלאה שכשהוא יבוא זה ישתנה: שלא אוכל לדמיין את החיים שוב בלעדיו, שהאושר והסיפוק יגברו על הקושי ועל הגעגוע לעבר. אבל הוא עוד לא פה, יש עוד שבוע וחצי עד שהוא מגיע והופך את עולמי, ובינתיים, הרשו לי להתאבל. לא בוער לי, לא נמאס לי, אני רוצה רק עוד קצת לשכב בשקט, על הצד, בחדר השינה שלי, בשקט בלתי מופרע.