מי זה ווינפרד קינג? בשאלה זו טמונה הבעיה שמציבה זכייתה של הפועל קריית שמונה באליפות בפני כל מי שמבקש להתייחס אליה באופן רגיש ומפוכח. היא מציבה את הבעיה שבניסיון ללכת על גבול דק מאוד – לפרגן בלי לעוות את המציאות; לשמור על מידה של איזון בלי להשבית שמחות. קשה להישאר אדיש אל מול האירוע, וקשה לא פחות להתעלם מהנסיבות האומללות שאפשרו אותו, או תרמו לו, או כל היגד אחר שיבהיר זאת מבלי לגרוע ממנו, חס וחלילה.
במישור הספורטיבי גרידא האליפות הזאת היא הישג יוצא דופן, מרשים ואפילו כביר. משקלה הסגולי עבור המועדון הצנוע הזה גדול בהרבה מזה של כל אליפות בודדת עבור מכבי חיפה, הפועל ת"א ואפילו מכבי ת"א. מה שמרשים במיוחד היא העליונות הכמעט מוחלטת שהפגינה הקבוצה של רן בן שמעון השנה. עליונות זו לא באה לידי ביטוי במשחקים בודדים – הרי לא הייתה זו אליפות של רביעיות וחמישיות – כי אם לאורך העונה כולה. זו עדות ליציבות נדירה, לשקט נפשי ולבגרות, שקבוצות כמו מכבי "לעולם כבר לא ננצח יותר משני משחקים ברצף" חיפה והפועל "אלי טביב" ת"א יכולות רק להתקנא בה.
אפקט הראשוניות משחק תפקיד משמעותי במיתוג האליפות הזאת כעניין משמח – לראשונה מאז 1999 יש לנו אלופה חדשה. גם העובדה שמדובר בקבוצה שהייתה עד לפני שנים ספורות שולית וזניחה בכדורגל הישראלי מעוררת התפעלות. קבוצות אחרות בסדר גודל דומה קמו ונפלו בלי להתקרב להישג שכזה.
וכמובן היותה של הקבוצה מייצגת של עיירת פריפריה מוזנחת, ששמה נקשר בעיקר עם נפילת קטיושות וסגירת ספריות ציבוריות מפאת חוסר בתקציב – גם זה מוסיף לרומנטיקה ולסימפטיה הכללית שהקבוצה רכשה. לכן זכייתה באליפות היא הסיום הכי מוצלח שיכול היה להיות לעונה הזאת, אבל זה בלבד מעיד עד כמה העונה הזאת רחוקה הייתה מלהיות מוצלחת. עד כמה לא היה דבר אחר שיכול היה לרומם אותה. והנה הצד השני של המטבע.
ליגת העל הולכת אחורה
אם עונת 2011/12 לא תיחקק בדברי ימי הכדורגל הישראלי כעונה מחפירה וסתמית מאין כמוה, יהיה זה רק הודות לקוצר הזיכרון האנושי, או שמא מפני שהעונות הבאות יהיו גם הן כה גרועות, שנהפוך כולנו כה קהים לגריעות, והגריעות של העונה הנוכחית תתמוסס בגריעות הכללית ותישכח.
השאלה אם קריית שמונה היא אלופה ראויה אינה רלוונטית כרגע, למרות הסכסוך המיותר בין הבעלים למאמן, למרות שלא סיפקה לנו רגע אייקוני, למרות שכמעט שלא הביאה קהל למגרשים, ולמרות שמאז הפועל ת"א של עונת 87/88 לא זכתה אלופה שכבשה כה מעט שערים (רק 1.31 למשחק!). מה שרלוונטי יותר הוא היעדר התחרות שאפיין את הליגה השנה, והגורמים לכך.
מזמן לא היו "ארבע הגדולות" כה חלשות ולא מעניינות בו זמנית, כפי שהיו השנה. מזמן לא היו "משחקי העונה" כה ריקים מתוכן. מזמן לא זכתה קבוצה באליפות בהפרש כה ניכר מסגניתה. מזמן לא נודעה זהות האלופה בשלב כה מוקדם של העונה, וייתכן שמעולם לא ידענו מתח כה דל. שכן המתח היחיד שהיה התבסס אך ורק על חוסר האמונה בכך שקבוצה קטנה כמו קריית שמונה אכן יכולה ללכת עד הסוף.
אלה הן החדשות הרעות – ליגת העל הולכת אחורה. בכל שנה איכות הכדורגל מתדרדרת, העניין פוחת – או לפחות עובר מכר הדשא אל המתרחש סביב, אל האלימות והשחיתות. החדשות הטובות הן, שזה פותח צוהר לקבוצות חדשות להתבלט.
המגמה הזאת צפויה להימשך בשנים הקרובות נוכח הכאוס השורר בבית"ר ירושלים והפועל ת"א, נוכח הפלגמטיות של מכבי ת"א והבינוניות של מכבי חיפה, ובעיקר הודות לנהירה הלא פרופורציונאלית של כדורגלנים ישראלים לאירופה. המועדונים הגדולים מתקשים להשאיר את הכישרונות הבולטים, להריץ סגל אחיד לאורך שנים וכן הלאה. בקיצור, פערי התקציב משחקים תפקיד משמעותי פחות, והתחרות נפתחת.
מי זוכר שגיא גודס היה פצוע?
קריית שמונה לא אשמה בתחלואי הכדורגל הישראלי, אך היא וודאי נהנתה מהם השנה. איזי שרצקי, רן בן שמעון, רוצ'ט וחסרמה, אבוחצירא ודני עמוס וכל חבריהם – ראויים לכל השבחים שמרעיפים עליהם. זכייתם באליפות כשלעצמה אינה תעודת עניות לכדורגל הישראלי, ודאי לא כמו איכות האנשים המנהלים אותו. הם רכשו בצדק את השורה הקטנה שתציין מעתה ועד עולם את זהות האלופה לעונה זו, השורה הקטנה שתעצב זיכרון קולקטיבי, אם כי מעט שטחי, עבור הדורות הבאים של אוהדי הכדורגל בארץ.
זהו הישג קרוב מאוד לאליפות ההיסטורית של גליל עליון בכדורסל ב-1993. ממרחק הזמן הרי מה שאנחנו זוכרים הוא הדובדבן שבקצפת של פיני גרשון. מלבד אולי שמעון מזרחי, לאף-אחד לא אכפת שבאותה שנה מכבי ת"א סבלה מפציעתו של גיא גודס, מקרבות האגו בין דורון ג'מצ'י לדיוויד אנקראם, מהחלפת מאמנים באמצע העונה, ואפילו לא מכך שאת הסגל שלה עיטר השחקן הזר הכושל ביותר שדרך כאן, אחד קיטע בשם ווינפרד קינג.